חלומות וסימנים
מיכל אומרת שאחרי השבעה באוקטובר תחושת הסופיות הפכה כל כך קשה מנשוא, שהיא נאחזה בכל רמז או סימן וחיפשה בהם משמעות. עד היום היא קוראת ולומדת על רוחניות ועל החיים שאחרי המוות, נושאים שלא התעניינה בהם בעבר. היא מאמינה שהאנרגיה של עמית נמצאת סביבם, וברוחה היא איתם.
בין ערות לשינה, יהלי חלם חלום. לנגד עיניו ראה את עמית מרחפת מעל למסילת רכבת. הוא הלך אחריה, ובכל שלב במסילה היו תמונות של עמית בסיטואציות שהוא לא מכיר ולא פגש בתמונות שהופיעו באלבומים המשפחתיים. היא עברה דרך כיכר עם פסל, ויהלי הלך אחריה. מאחורי הצומת היא נעלמה, ויהלי חיפש אותה עד שראה מרחוק, ליד דלת לבנה, אור בוהק שמאיר את הפתח. עמית פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. יהלי ניסה להיכנס בעקבותיה ולא הצליח. לאחר מספר ניסיונות, מאמציו נשאו פרי והוא עבר את הדלת. מרחוק ראה כיסא גדול עם כנפיים גדולות וכתר בראש הכיסא עליו ישבה עמית, כשהיא מחייכת ושמחה. גופה היה שקוף, והוא יכול היה לראות דרכו. לידה היו אנשים רבים כמותה, ונדמה היה לו שהוא רואה גם את שירה. כשניסה לגשת אליה, התעורר מהחלום.
בשיחה עם הרב שניאור מחב"ד על פשר החלום, הרב אמר כי זהו כיסא הכבוד (יהלי לא הכיר את המושג קודם לכן). מיכל מאמינה כי זה היה מסר מעמית שהיא בסדר. היא משוכנעת שעמית נגלתה, קודם כול, ליהלי בשל הקשר המיוחד ביניהם, וכי היא רצתה להרגיע אותו שהיא במקום טוב. זה היה מסר שחיזק מאוד את ההורים.
ביום הקבורה, 13 באוקטובר 2023, התקשר למיכל אדם בשם יוסף – איש זק"א שטיפל בגופתה של עמית. הוא ביקש להיפגש עם ההורים והגיע לשבעה. יוסף סיפר כי עסק באירוע בהרבה מתים, אך כשטיפל בעמית, שהייתה כבר צרורה בשקית, הוא חש מין שלווה ומשהו חיבר אותו אליה. הוא הניח את גופתה במקרר והלך לדאוג לשאר הנפגעים. כשחזר, לא מצא אותה. שעות חיפשו את עמית ולא מצאו, והמפקדים דחקו בו להמשיך. בחלוף מספר שעות, פתח יוסף שוב את המקרר בו הניח את עמית מלכתחילה, ולפתע הייתה מולו. מכאן הבין שעמית העבירה לו מסר שהיא בסדר והוא יכול להניח אותה בזריזות ולטפל באחרים. "למדתי זכות על הנפטרת, שנותנת זכות קדימה לאחרים", אמר. הוא לא ידע את פרטיה למעט מספר הגופה, ובאופן תמוה, מספרה נחרט בזיכרונו. כשהגיע מתנדב נוסף למקום, השניים החליפו ביניהם מידע. הבחור האחר הניח את הטלפון הנייד שלו על הכיסוי השחור, המסתיר את השם. משענה לשיחה בטלפון שלו, תנועת ידו העיפה את הכיסוי השחור ויוסף ראה את השם הצמוד למספרה של עמית. הוא חש שקיבל ממנה הודעה שהיא בטוב והרגיש צורך לדבר עם המשפחה.
סבתא נחמה הייתה מוטרדת מכך שלא הספיקה להיפרד מעמית. בפסח של אותה השנה (תשפ"ד), עמית באה לבקר אותה בחלום כשצעיף ורוד צבעוני עוטף את צווארה. נחמה פתחה את הדלת ועמית נכנסה ראשונה ואחריה מיכל. השולחן היה ערוך והמוני אנשים, שלא זיהתה, עמדו ליד הדלת. עמית נכנסה, קראה: "סבתא" וחיבקה אותה. לאחר מכן פנתה וחיבקה גם את הבנות שהיו שם. נחמה אמרה לה: "כמה אני שמחה שבאת, עמיתי, איך שימחת אותי". היא לא שאלה אותה איפה הייתה. עמית הסתובבה וחיבקה את כולם, ואז התיישבה לידה ואמרה: "סבתא, אני רוצה לחזור". "טוב לך שם?", שאלה אותה סבתה, ועמית ענתה: "כן". "למה כל כך מוקדם, שבי, עוד מוקדם", ביקשה סבתא נחמה, ועמית אמרה שהיא רוצה לחזור. סבתא התעוררה מהחלום שמחה, הלכה לתמונתה של עמית ואמרה לה: "תודה, עמית, שבאת אליי בחלום".
סבתא אילנה מספרת שזמן רב התפללה וביקשה לחלום על עמית. לא מזמן היא חלמה עליה, והיא מספרת כך: חלמתי חלום על עמית, ובחלומי אנחנו הולכות לטייל ברחוב דיזנגוף בתל אביב ומתבוננות בחנויות ראווה. עמיתי עוצרת איתי ליד חנות תיקים וארנקים ומסבה את תשומת ליבי לתיק מסוים. אנחנו ממשיכות ללכת ומגיעות לחנות ארנקים נוספת. עמיתי אומרת לי 'בואי ניכנס'. נכנסנו לחנות ותיק אחד משך את תשומת ליבי, אבל עמיתי אמרה 'לא מספיק יפה'. הראיתי לה תיק נוסף עם כתפיות ועליו עמיתי אמרה 'הכתפיות לא נוחות לגב, בואי נחפש משהו אחר'. פתאום עמדה לידינו חברה שלי מהעבודה שאיתה ניתקתי את הקשרים לפני מספר שנים ואמרה לנו: 'נגיע בשבוע הבא ונמשיך לחפש'. ברגע הזה התעוררתי.
החלומות על עמית מלווים את המשפחה עד היום. ג'קי חלם שהוא מנסה לחלץ את עמית ומתאמץ להגיע אליה, והיא מחכה לו. מההתרגשות, התעורר מהחלום ולא הצליח לחזור אליו. מיכל חלמה שהיא הולכת עם אורי ויהלי לסידורים וביציאתה היא רואה את עמית עם הילדים בגינה. מיכל החלה לבכות, ועמית שאלה אותה מדוע. מיכל ענתה: "כי אני מתגעגעת אלייך, את חסרה לי".
אורי חלם ששניהם יושבים על ענן סגול ופותחים אלבום תמונות ועמית מספרת לו על הדברים שעשו יחד.
בינואר 2026 אורי טס עם עדן בת זוגו לטיול הגדול בדרום אמריקה. באחד הימים במנוחת הצוהריים הוא חלם על עמית. כשהתעורר מייד כתב במפורט את החלום. כך כתב לאימו: "בחלום היינו אני והיא יושבים על מעין סירת עץ, מחוץ למטוס של אלעל שהיה על הקרקע, חונה. בתוך המטוס ישבו שאר הנוסעים, וביניהם גם יהלי, אימא ואבא. עמית ואני ישבנו יחד בסירה, עם נוף של תל אביב ושוחחנו. אני לא זוכר את רוב השיחה, רק כמה פרטים."
"במציאות", כך כתב, "עמית טסה פעמיים לטיולים ארוכים בדרום ובמרכז אמריקה, ובחלום היא אמרה לי שהיא רוצה לטוס שוב. שאלתי אותה למה, אז היא אמרה שטוב לה שם. תוך כדי השיחה הרגשתי כאילו לא התראינו הרבה זמן. כשהיא אמרה את זה התחלתי לבכות ואמרתי לה שאני מתגעגע אליה ושאני לא רוצה שהיא תטוס – כי לפני הטיסות שלה היינו בקשר טוב ואני מפחד שזה יפגע בקשר שלנו כמו שהוא אמור להיות. בתגובה, וכשאנחנו עוד יושבים בסירה, היא חיבקה אותי. בחלום, אחרי החיבוק הרגשתי רע, וראיתי מטוס שמתקרב לנחיתה. הוא נחת כמו שצריך, אבל אז שוב הרגשתי רע. תפסתי את הלב והפעם שיתפתי את עמית ואמרתי לה שאני מרגיש שמשהו רע עומד לקרות. בדיוק באותו רגע הופיע מטוס נוסף של אלעל, שהיה בדרך לנחיתה. מהמטוס בקע רעש מוזר והוא התנועע באוויר ונחת מחוץ לשדה כשהוא כמעט מתהפך ומתקדם לכיווננו. תפסתי את עמית ביד ומשכתי אותה. הצלחתי להציל אותנו מהפגיעה, כשהמטוס נעצר קרוב אלינו. ברחנו לכיוון המטוס שבו ישבה המשפחה. רצתי ודפקתי על החלון שבו אבא שלי ישב. באותו זמן המטוס שזה עתה נחת וכמעט התרסק התחיל להתרוקן מאנשים. פתאום הופיע מטוס אחר של אלעל (שלא היה שם קודם) וכל האנשים שפונו מהמטוס הראשון עלו עליו במהירות והוא המריא. אבא שלי יצא מהמטוס ואז הסב את תשומת ליבה לקצב המהיר שבו האנשים עלו למטוס. זה הצחיק את אחותי והיא אמרה תוך כדי שצחקה מהסיטואציה: 'ברור שהוא יתעסק בזה'. לאחר מכן, אימא שלי הצטרפה אלינו ושאלה אם הכול בסדר. אחותי הוציאה את הטלפון שלה, בחצי צחוק ואמרה שהכול בסדר. היא הראתה לנו תמונה שאבא שלי צילם ללא ידיעתה (משהו שהוא נהג לעשות כי היא לא אהבה להצטלם), אחר כך היא דפדפה בטלפון והראתה לנו סרטון שבו היא כביכול מצלמת אותנו כמשפחה בצימר. נדמה לי שבסרטון שרנו לאימא שלי מזל טוב כי זה היה יום ההולדת שלה. כולנו נראינו שם שמחים וגם היא – היא חייכה ונשמעה מאושרת". בנקודה הזו אורי התעורר.
גם אסתר, אשתו של גיל, חלמה על עמית והתעוררה סהרורית. בחלומה הם היו בדרך לירושלים להכנסת ספר תורה על שמה של עמית, כשראתה את עמית עומדת ליד ג'קי ומלטפת את גבו. אתי שאלה אותה: "עמית, מה את עושה פה?" ועמית ענתה בשאלה: "למה את בוכה? הכול בסדר, לא קרה כלום". כשעמדו ללכת, שאלה אתי את עמית אם היא מצטרפת אליהם, ועמית ענתה: "לא, אני נשארת כאן". בחלום אחר של אתי היא זוכרת שיחת טלפון מעמית שהתנהלה באווירה קלילה. לדבריה של אתי, עמית הקרינה עדינות ושבריריות בשל יופייה, אך מבפנים הייתה איתנה ובעלת עוצמה.
מִיה חלמה שכולם ישבו בסלון ביתה של משפחת להב, ולפתע עמית נכנסה מדלת הכניסה בדילוגים, כשהיא שלובת זרוע עם בחור. מיה, שהייתה בהלם, שמה לב שרק היא, מבין כל הנוכחים, רואה את עמית. עמית אמרה לה: "אל תגידי שאני פה", והניחה אצבע על שפתיה לאות שתיקה. היא הלכה לחדרה, ארזה לעצמה דבר מה ויצאה בדילוגים כשהיא מחייכת. גם בחלום של אביב היה לעמית בן זוג חתיך וגבוה והיא רקדה איתו.
ג'קי שמע את כל הסובבים אותו מספרים על אודות חלומותיהם ורצה, בכל מאודו שגם אליו תבוא בתו בחלום. בצר לו, הלך לחניית הבניין שהייתה ריקה מאדם, וביקש מעמית שתבוא אליו בחלום: "מה, לא מגיע לי?" פנה אליה בתחינה. באותו הלילה, בעודו ישן, הופיעה עמית בחלומו. היא הגיחה מהמסדרון המוביל מהסלון לחדרי השינה – שנראה ארוך הרבה יותר מאשר במציאות – ונכנסה להתארגן בחדר האמבטיה. היא עמדה אליו בגבה והוא לא הצליח לראות את פניה. ג'קי נשק לצווארה ועמית אמרה: "די, אבוש, נו, אני צריכה להתארגן ולזוז…". בבהילותו, התעורר מהחלום ולא ידע כיצד לחזור אליו, למרות שכל כך רצה. ג'קי לא חולם הרבה על בתו האהובה, למרות שמאוד משתוקק לכך, אבל חש שהוא מקבל ממנה סימנים מהעולם הבא. בביתו נותנים את הדעת למספרי מלאך (למשל, כשמספר השעות והדקות זהה בשעון). באחת הפעמים, כשעבר ליד מכשיר הסלולר שלו, הוא נדלק מעצמו על הספרה 23:23. הוא חש שזה היה אות מעמית.
אילנה מספרת שברעים ישנה שדרת עצים של קק"ל, ועל כל עץ מופיע שם של נרצח. יחד עם מיכל, גיל וליאור הם ניסו לחפש את שמה של עמית בין מאות העצים, במשך שעה ארוכה, אך ללא הועיל. בייאושו, פנה גיל לעמית שתעשה סימן כדי שיוכלו למצוא אותה. בו ברגע, הודיעה ליאור כי מצאה את העץ.
שלי חשה שלא נסגר מעגל האבל, והיא לא מצליחה להאמין שעמית איננה. היא רואה אותה, בעיני רוחה, בכל בוקר כשהיא במכוניתה. דמותה עולה לפניה, ושלי מבקשת את סליחתה על שאינה מאמינה שהיא באמת לא כאן.
כשמיכל נוסעת במכוניתה, היא מהרהרת לרגע: האם תראה את עמית כשתגיע הביתה? כששכבה במיטתה ערה ועיניה עצומות, חשה שהיא מחבקת את עמית וממש מריחה את ניחוח גופה. כשג'קי ניסה להעיר אותה, היא לא רצתה לפקוח את עיניה ולחזור למציאות.
כשיובל רוצה להיחלץ מסיטואציה מטרידה, היא קוראת בשמה של עמית בקול רם. כשביקרה בתאילנד, טיילה בג'ונגל עם בחור. החשכה ירדה ויובל חשה שהמצב מסוכן – לא היו להם מים, והם לא יכלו לראות את הדרך. היא דיברה עם עמית וראתה שהפרפר הלבן, שבתרבויות רבות מהווה סמל לנשמה, ליווה אותה הלוך וחזור לכל מקום אך לא התקדם באותו רגע. יובל החליטה לחזור על עקבותיה, והפרפר המשיך לעוף אחריה. יובל מאמינה שעמית ליוותה אותה בדרך וסימנה לה באיזה נתיב לבחור.
יובל העלתה חלום נוסף על הכתב ובו היא מתארת את המפגש עם עמית כך: "ראיתי את עמיתי באמצע מדרחוב, כשמאחוריה מבנה בנוי מלבנים עתיקות. היא עמדה על מדרכה לבושה בשמלה צבעונית, ונראתה מאושרת כל כך – החיוך לא ירד ממנה. היא הייתה כל כך זוהרת – מעולם לא ראיתי אדם מאושר ככה. בתחילת החלום היא ביקשה ממני לעצום עיניים, כמו בתאילנד, ואז דיברה אליי ושמעתי את המשפטים שאמרה כמו מנטרה. זה נשמע כמו הד שחזר על עצמו. היא הסתכלה עליי ונראתה כל כך ברורה, ממש ראיתי אותה. ואז אמרה את המשפטים הבאים: ״מה שצריך לקרות קורה. יבואו דברים טובים השנה״. בעוד היא מדברת, ראיתי את שירה עוברת מאחוריה. לאחר שסיימה לדבר, הלכה עמית לדרכה".
בצעירותם, עידו, הבן של גיל, ועמית, נהגו לשחק מחבואים מתחת למיטה, ועמית הייתה קוראת לו להתחבא יחד איתה כי המסתור שלה הכי טוב. הקשר ביניהם היה קרוב. עידו לא הצליח להגיע להלווייתה של עמית, משום שבהיותו מכונאי מטוסים בצבא, היציאות שלו מהבסיס בזמן המלחמה היו מועטות. מאז אותו יום הוא מקבל ממנה מסרים תדירים בצורת לבבות, המבטאים שהכול בסדר והיא מבינה שנאלץ להישאר על משמרתו בצבא. באחד הימים נראה לב על ידו שהשחירה מהגריז. לאחר שעבדו יותר מיממה ברציפות, קיבלו החיילים וביניהם עידו ארוחה מפסקת. כשעידו הביט בסלט הירקות, ראה שבאחת מקוביות העגבנייה נראו שורשי הפרי בצורת לב. כשיצא, סוף סוף, הביתה לסוף השבוע, החלה המתקפה האיראנית והוא נקרא חזרה לבסיסו. עידו ידע שיבואו לאסוף אותו מהבית, ושיש לו זמן ללכת לארוחת הערב אצל סבתא איידה. כשעמד להיכנס לרכב, ראה מול חלון המכונית בלון הליום כסוף שריחף מעט באוויר וצורתו כשל לב. הוא מאמין שהמסר שעמית שולחת לו באמצעות הלבבות הוא שהיא מעריכה את עבודתו, וכי מה שהוא עושה בצבא חשוב ומשמעותי.
גם את גיל הלב מלווה, באשר יילך. כשהתקין את הגזיבו ליד האנדרטה ברעים, הזיעה שניגרה על חולצתו יצרה לב. וכשצעד על החול, ראה לפניו צורה של לב וגם גזע של עץ שהיה מסותת כמו לב. בעודם מדברים על סמליות הלב, אמר ג'קי שכשהחליט לעברת את שם משפחתו, בחר בשם "להב" – שיש בו לב ובאמצעו האות "ה", המסמלת את הקדוש ברוך הוא.
עמית נוכחת בחיי המשפחה בכל זמן ובכל מקום. באחד מטיוליה, עמית הצטלמה כשברקע קשת צבעונית מרהיבה, המסמלת את הברית בין אלוקים לאדם. כשג'קי סיים להניח תפילין, הוא ראה קשת זוהרת על רצפת המרפסת וידע שעמית שולחת לו דרישת שלום.
הנר שהודלק באזכרה של עמית, במלאת 11 חודשים למותה, החזיק מעמד 48 שעות במקום 24 שעות.
בן, חברה הטוב של עמית, חלם עליה כבר חמש פעמים. עמית, שחסרה לו מאוד בחיים האמיתיים, מופיעה בחלומותיו והוא מאוד נהנה מכך ומתאכזב כשהוא מתעורר מהחלום. החלום הראשון שלו היה במהלך השבעה, כשלא הצליח לעכל שעמית יכולה להיעלם. הם היו בביתה של דודתו ז"ל, שם הייתה גם שלי – אחותו של ג'קי, – ועמית (יובל, בתה של שלי, הייתה חברתו הראשונה). הוא שאל את שלי: "מה היא עושה פה?" ושלי ענתה: "היא תמיד פה, היא חלק מאיתנו". "אני יכול לדבר איתה?" "בטח, היא תמיד פה". הוא שאל את עמית מה היא עושה שם והיא ענתה: "אני תמיד איתך. אני תמיד אהיה חלק מהעולם שלך". בן התעורר ובהה בתקרה עוד שעה ארוכה.
בחלום אחר היו שניהם בבית שאינו מכיר. הם ישבו על הדשא בחצר ועמית פנתה אליו ואמרה לו שהכינה אוכל – פסטה עם גבינה בולגרית – מאכל מהילדות שלו. עמית מעולם לא הכינה לו אוכל, נהפוך הוא. בן היה מכין לה פסטות וסטייקים, ולפעמים הם הלכו לאכול יחד שווארמה. כשעבדו יחד, עמית הייתה השותפה הקבועה לארוחת העובד שהגיעה לבן מתוקף תפקידו. הוא ידע שהיא אוהבת סטייקים, והיה מכין לשניהם סטייק במידת הצלייה המדויקת, כמו שהיא אוהבת.
בעיצומה של אכילת הפסטה, העיר אותו חבר מחלומו ו"הרס את הבילוי". אולי בזכות זה בן זוכר את החלום בבהירות, משום שחלומות אחרים הוא זוכר רק במעומעם.
גם רותם חולמת על עמית. באחד החלומות פגשה אותה בקניון, למרות שמעולם לא היו שם יחד – זה לא היה הבילוי המועדף על עמית. היא ידעה שעמית כבר איננה, חיבקה אותה ושאלה מה קורה. עמית ענתה, בצחוק שכל כך אופייני לה, שהיא ממש בסדר. רותם בכתה בחלום והתעוררה כשעיניה דומעות מבכי.
בחלום האחרון שלה, עמית התגלגלה מצחוק במשך עשר דקות ארוכות, כפי שהרגישה רותם, ואמרה שהיא נהנית וטוב לה ושהיא בסדר.
דקל חושבת שעמית יודעת שהיא פרקטית, לכן אינה מופיעה בחלומותיה, אלא בדרכים אחרות. כשדקל נתקלת בסיטואציה סבוכה, היא חושבת מה עמית הייתה עושה במקרה כזה, וזה עוזר לה למצוא פתרון. היא נזכרת כיצד עמית הייתה אומרת לה, בהביטה בה בעיני האוקיינוס שלה: "שחררי, הכול טוב, למה את לוקחת את זה כל כך קשה?".
זואי כבר מחכה בקוצר רוח שעמית תגיע אליה בחזיון לילה. כשהיא נעצבת, היא נזכרת שעמית כעסה עליה כשראתה אותה עגמומית והייתה אומרת: "זואי, תתעוררי על החיים שלך", וזה עוזר לה לאסוף את עצמה ולהתאושש.
שחר מספרת ששירה הגיעה אליה בחלום, אבל לקח שנה עד שעמית הופיעה אף היא, יחד עם שירה, ושידרה "עסקים כרגיל". היא לא דיברה על שאירע, ושחר התעוררה בבהלה. מאז, הופיעה בחלומותיה מספר פעמים.
מיי חושבת שעמית כועסת עליה. בחלומה עמית הופיעה כועסת. מיי יודעת שזו תחושתה שלה בלבד.
חודש אחרי "השבת השחורה", מיטל, בת דודתה של מיכל, חלמה על עמית. וכך כתבה למיכל ולג'קי: "חלמתי שאני רואה את עמית בשדה ירוק עם שמיים כחולים יפים יפים, והיא יפהפייה, מחייכת עם השיער פזור מצד לצד ומחזיקה מכתב. ואני קוראת את המכתב, שמקושט בציורים קטנים בצדדים של פרחים ועלים, והיא כותבת שהיא אוהבת אתכם ומבקשת להמשיך ולשמוח". מיטל התעוררה מהחלום ואמרה שהרגישה שהוא כל כך מציאותי, שהייתה חייבת לשתף.
נדמה כי עמית מגיעה לאנשים בדרך בה יוכלו לקבל את העניין, בין אם זה בדמיון, בחלום או במסר אופטימי, אך בין אם כך או כך, העניין תמיד משרה תחושה של אנרגיה טובה וחיוביות, ומזכיר שעמית הייתה ועודנה דמות משמעותית בלב אנשים רבים ונגעה בהם במקומות הזכים ביותר של אהבה, חברות טובה, אמפתיה ועשיית הטוב.
בעת כתיבת שורות אלה, שנתיים חלפו מאז לכתה של עמית לעולם שכולו טוב. ביום בו הייתה אמורה לחגוג עשרים וחמישה סתווים, ב־25 בספטמבר 2025, קיבל ג'קי ממנה מסר בלתי צפוי. הוא יצא מביתו באותו בוקר וגילה, להפתעתו, שמשאית מסחרית גדולה "התנשקה" עם הטמבון של מכוניתו. הוא הרים את ראשו וראה את הלוגו הגדול שנפרס על גבי המשאית: "עמית – אופים מהלב". כשהבחין בצמד המילים עמית ו"מהלב" (סיקול אותיות של המילה להב), הבין מייד שעמית שולחת לו נשיקה מכל הלב. התרגשותו התעצמה כשקלט שצבעי הלוגו תואמים לחלוטין את צבעי חולצתה המפוספסת של עמית, עימה הצטלמה באחד מטיוליה הרבים. תמונה זו מופיעה בהזמנה לציון יום הולדתה ה־25 בבית העלמין.
אירוע יוצא דופן זה מעורר ספק לגבי היותו צירוף מקרים בלבד, והוא מספק נחמה גדולה עבור המשפחה, שחשה את נוכחותה של עמית בכל אשר תפנה.
25.9.2000 — 7.10.2023
אהובה על הוריה מיכל וג׳קי, ועל אחיה אורי ויהלי
״לנצח אנגנך.״