שבת של שמחת תורה - מחגיגה לאסון
שבעה באוקטובר 2023
ביום שישי, ערב שמחת תורה (6.10.23), חגגו יום הולדת לאורי בפארק "גני יהושע" בתל אביב. ערב קודם לכן, מיכל התקשרה לאביב והזמינה אותה לאירוע המשפחתי. אביב הודתה לה על ההזמנה, אבל אמרה שלא תגיע. למוחרת בבוקר אביב החליטה בספונטניות לבוא בכל זאת, וג'קי הודיע לה שיבוא לאסוף אותה. עמית ישבה ליד אביב במשך כל האירוע, והן צחקו ודיברו. אביב לא יודעת להסביר לעצמה מה גרם לה לשנות את דעתה ולהצטרף לפיקניק, החלטה שמאוד לא הולמת אותה.
באותה עת דר גר בניו יורק, ואביב הציעה לעמית לנסוע אליו. לעמית לא הייתה ויזה, ולמרות זאת היא הודיעה לאימה שהיא טסה לדר. מיכל המופתעת אמרה לה שזה לא מתאים כי היא עומדת להתחיל את שנת הלימודים במכללה, ועמית השיבה: "זה עוד שבוע, יש מלא זמן…".
במהלך הפיקניק המשפחתי שגב התקשר ליובל, אחותו הגדולה, ועמית ענתה וסיפרה לו שהם חוגגים בפארק. שגב, ששהה בארבע השנים האחרונות בחו"ל, כעס על עמית שבגלל שהיא עובדת קשה, היא נפגשת פחות עם המשפחה.
באותו היום אחר הצוהריים הוא התקשר אליה והם דיברו על החיים. היא סיפרה לו על דרום אמריקה, שם שגב טרם הספיק לבקר, והתרגשה לקראת הלימודים. עמית רצתה להתקדם בחיים. היא ראתה את חבריה מתארסים ומתחתנים ותהתה מה יקרה איתה ועם שגב. "הלוואי שאתחתן לפניך ולפני יובל", אמרה, ושגב ענה: "תבורכי".
שגב אמר לה שכשיחזור ארצה הוא חייב ללכת איתה לאחת המסיבות בהן היא מבלה. עמית לא הזכירה את המסיבה שנערכה למוחרת ברעים.
עמית במסיבת "נובה" שהתקיימה שנה קודם לכן
יום לאחר אותו פיקניק, בארבע לפנות בוקר של יום השבת, נודע לשגב, שהיה אז בפולין, שמחבלים חדרו לגבול ישראל. שלוש וחצי שעות לאחר מכן נאמר לו לחזור מהר הביתה. הוא לא הבין מה קורה והתקשר לחבר שנמצא בזיקים. זה סיפר לו שהוא רואה ג'יפים של מחבלים מהעמדה שלו. בשמונה בבוקר הוא התקשר לעמית. לא היה לו מושג על המסיבה, ושהיא נמצאת שם. היא לא ענתה לטלפון. כעבור שעתיים שגב ראה את ג'קי בחדשות הבוקר בטלוויזיה, והחלו להגיע שמועות מפה לאוזן.
ככל שנקפו השעות, שגב כבר הבין שמשאלת ליבו לא תתממש, ועמית חטופה או הרוגה. איתי, ידיד של עמית, היה בטוח שנחטפה: "כי את היפות חוטפים".
בשבע בבוקר של יום שבת צלצל הטלפון בביתה של סבתא נחמה ביבנה. עמית הייתה על הקו. היא קיבלה התראה לנייד שטילים נורים לעבר יבנה, ודאגה לסבא ולסבתא שלה. היא התחבאה מאחורי מכולה ונשמעה אופטימית. "סבתא, אל תדאגי, נלך לממ"ד של ידיד בבאר שבע ולא נצא", כך אמרה לסבתה. בדיעבד, נחמה מאמינה שהכוונה במילים "לא נצא" הייתה אחרת, ושנשלח אליה מסר שעמית כבר לא תצא משם.
בשעה שמונה ורבע בבוקר, ברחה עמית מהמסיבה עם קבוצת חברים. יחד עם שירה אילון, חברתה הטובה, החלו לרוץ בשטח והגיעו לקצהו של שדה תפוחי אדמה. משום מקום, הגיח טנדר לבן ועליו מחבל עם מקלע, והוא ירה לתוך החבורה. שירה ועמית, שהיו האחרונות בקבוצה שרצה קדימה, נורו בגבן. אחד החברים, שהיה עד ראייה, סיפר שכשעמית נפגעה מהכדור, היא צעקה "איי", ושירה, שהסתובבה אליה, נורתה בצווארה. שני כדורים פגעו בעמית, והיא נפלה כשפניה לחול. היא החזיקה מעמד דקות ספורות בלבד, ולא ניתן היה להצילה.
שני בחורים בשם רום ברסלבסקי ואיתן מור שהיו מאבטחים באירוע הנובה עברו במקום תוך כדי מנוסה. השניים מצאו את עמית ללא רוח חיים. את שירה הם גררו מהמקום, אבל לא הצליחו להצילה והסתירו אותה מכוסה בעלים בחורשה (בדיעבד התברר שכשחזרו לאסוף גם את עמית כדי להסתירה, נחטפו לעזה ושוחררו רק אחרי כמעט שנתיים). בו בזמן מיכל חייגה אל הטלפון של עמית ושמעה רעשי רקע מעבר לקו. מישהו דיבר בערבית, והשיחה התנתקה. בפעם השנייה גיל חייג, אולם הטלפון כבר נבזז ומי שענה לשיחה קילל, צחק וניתק.
יומיים לאחר מכן התקשר למיכל אליהו ליבמן – ראש מועצת קריית ארבע – שהוא גם אביו של אליקים, פרמדיק שעבד במתחם. הוא סיפר למיכל שנסע לאתר את בנו שגם איתו אבד הקשר ב־7.10, וכשהגיע למקום, מצא קבלה של "מכבידנט", שהייתה שייכת לעמית. עמית כבר לא הייתה במקום. במהלך החיפוש נמצאה גם גופתה המוסתרת של שירה.
באותו בוקר שבת, אורי החייל יצא מהבית לבסיסו ב"צאלים". הוא שם לב שעמית אינה מחוברת בסלולר. כששגב התקשר אליו, הוא שמע את צרורות הירי ברקע ואורי סיפר לו שהוא בעיצומה של לחימה. כל אותו היום נלחם בכפר עזה, ומשום שהסוללה שלו בטלפון הנייד נגמרה, הוא ניסה להתקשר אל אחותו, בכל פעם, מטלפון אחר. רק באמצע הלילה נודע לו שעמית נעדרת. אימו לא אמרה לו על כך דבר כדי לא להדאיגו.
לפני שהתגייס ליחידת המסתערבים, ניהל אורי שיחה עם עמית שעסקה במוות. הוא אמר לה שאם חלילה ייהרג הוא ירצה שיתאבלו עליו לנצח, ועמית שאלה אותו האם לא היה רוצה שלאחר תקופה המשפחה תחזור לחיים? מבחינתו, זו צוואתה של עמית, לחזור לשגרת החיים.
בבוקר השבעה באוקטובר, לאחר שנותק הקשר עם עמית, הגיעה לידי המשפחה רשימת "ניצולים" שהגיעה לקיבוצים בדרום. ג'קי נסע לאסוף את עמית מהמסיבה יחד עם גיל, אחיה של מיכל. כל אותו היום הסתובבו בין המושבים בעקבות רשימות, שבדיעבד התברר כי הרשימות זויפו על ידי האויב על מנת ליצור כאוס. בדרך הם ראו מכוניות שרופות זרוקות בצידי הכביש ונגמ"שים צה"ליים. הם עקפו מחסומים והמשיכו בחיפושים. כשעמדו להיכנס לאופקים נעצרו על ידי הימ"מ. ג'קי חשב שתחנת המשטרה תהיה יעד בטוח, אבל ראה לנגד עיניו כאוס שלם. אוטובוסים פָּרקו צעירים שהשתתפו במסיבה ואלה התחבאו מתחת למשאיות, כשמכל עבר נשמעים קולות ירי מאיימים.
לאחר מספר שעות, ג'קי וגיל נסעו לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, לאחר שנאמר לו שהגיעו לשם "עלומים". הוא עבר בין המיטות ועלה לקומת חדרי הניתוח, שם ביקש מאחת הרופאות שתבדוק בין החדרים האם עמית שם, לפי סימני הזיהוי שנתן. הוא לא מצא את מבוקשו.
בה בעת מיכל הקימה חמ"ל בבית והתקשרה למוקדים בהם הסתתרו חבר'ה מהמסיבה וגם למחפשים שהסתובבו באתר. כמו כן, היא פרסמה פוסטים ב"פייסבוק" כדי לקבל כמה שיותר מידע על גורלה של עמית. מדי שעה התקשרה למוקד המידע כדי לשמוע אם יש חדש. היא הייתה בטוחה לחלוטין שעמית בסדר. אפילו כעסה עליה שלא "הרימה" טלפון להודיע שהכול כשורה. באינטואיציה של אימא היא ידעה שבתה יודעת להסתדר.
בשתיים בלילה חזר ג'קי הביתה מלא אופטימיות. הוא האמין שעמית מתחבאת במסתור כלשהו והיא תמצא את הדרך לחזור הביתה – הרי היא אלופה באלתור. מדי יום נסע למשטרת נתיבות, אחר כך לבית החולים "ברזילי", לאחר שהודיעו שגם לשם הגיעו "עלומים". אחרי שלושה ימים בדרכים, האופטימיות דעכה, אבל התקווה נותרה איתנה. מאות צעירים יצאו מהאירוע ועוד רגע קט, גם עמית תימצא.
את אשר אירע באותן שעות היטיבה עדי, בתם של גיל ואתי, לתאר במילים שהעלתה על הכתב: "אור שמש. בהלה. אוקיי זה היה סיוט, עבר נכון? רטט. עוד רטט. עוד אחד. עוד הרבה. חמ"ל. בלבול. 7.10.23. 6:56. חדשות. פשיטה. עמית. מסיבה. ערבית בטלפון. צעקות. חרדה. סיוט שלא נגמר. קצת אבסורד שקמתי מסיוט אחד לסיוט אחר. עמיתי, מי היה בכלל מדמיין שדבר כזה יקרה? איך זה קשור בכלל למציאות? מי הבמאי הגרוע שכתב את הסרט הזה?"
כ"ב בתשרי, יום הולדתה העברי של מיכל, היה גם יום המוות של עמית. ההודעה הרשמית על הבשורה המרה הגיעה ב־11 באוקטובר 2023, יום הולדתה הלועזי של מיכל. וכך, השתרגו להם החיים והמוות, הלידה והפרידה, וחברו להם יחד כמעגל שלם של הוויה.
בעודה מפרישה חלה אצל שכנה, לרגל יום הולדתה, ראתה מיכל את הנשים סביבה מתפזרות להן ולא הבינה במה מדובר. קרן, חברתה, קיבלה שיחת טלפון ממכר שלה, שאישר שעמית איננה. שלי, רינת וגיל קיבלו את הבשורה, ושלי מספרת שהיא התחילה לתפקד "כמו רובוט", מתוך דאגה לג'קי ולמיכל. אימא של מיכל קלטה את ההתרחשות והבינה במה מדובר. היא יצאה החוצה, בכוחותיה האחרונים, וגיל לקח אותה לביתה. כל אותו הזמן מיכל עדיין לא קלטה את המתרחש סביבה.
באותו היום הייתה לג'קי תחושה רעה. הוא לא עזב את המרפסת וחיכה לדפיקה בדלת. הוא קיווה כי הבשורה המרה תגיע אחרי חצות, בתום יום ההולדת, אך הקצין ושתי העובדות הסוציאליות התדפקו על דלת בית המשפחה ברבע לשתים עשרה בלילה.
ג'קי רצה שבתו האהובה, שאהבה כל כך את מרחבי הטבע, תיטמן בין שני עצים בבית העלמין שבמושב מזור – מקום קטן ופסטורלי, שבו הנוף פתוח למרחב ובאופק נראים שדות ירוקים, סוסים ופרפרים שמתעופפים בחופשיות. גם השם "מזור" (מרפא) היה סימבולי עבורו, והוא הרגיש שזהו מזור לנפשו. גם מיכל התחברה למקום, אך חששה שהוא רחוק מדי מהבית, וג'קי ענה לה: "אנחנו לא הולכים לבית קברות, אנחנו מטיילים לעמיתי. נשים שם ספסל ונדבר איתה".
אומן הכין את המצבה שעליה כנפיים יפהפיות. ג'קי חשש שהן יפות מדי וייגנבו, והאומן אמר לו שלא יטריד את עצמו – אם ייגנבו, יכין אותן שוב… ושוב… ושוב.
בדרך ללוויה, שאליה הגיעו כל הנוכחים לבושים בלבן, נפל המדף שבכניסה לבית משפחת להב והתרסק על הארץ עם כל הפריטים שעליו. עבור ג'קי זה היה אות מעמית, שנוכחותה מלווה אותם באשר ילכו.
מקום מנוחתה האחרונה של עמית במושב מזור
25.9.2000 — 7.10.2023
אהובה על הוריה מיכל וג׳קי, ועל אחיה אורי ויהלי
״לנצח אנגנך.״