קווים לדמותה של עמית
כשעמית נולדה, ג'קי הביט בפליאה ובהתרגשות בעוללה הרכה שזה עתה יצאה לאוויר העולם, וחשב לעצמו כי היא כחומר ביד היוצר. הוא תהה איזו ילדה תהיה כשתגדל. ג'קי, אדם קפדן שחשוב לו שערכיו יעברו גם לילדיו, מספר שמעולם לא היה מאוכזב מבתו. עמית הגשימה את חלומו וחזונו החינוכי וענתה על כל ציפיותיו.
מהמפגשים שנערכו עם האנשים הרבים שהקיפו את עמית ושהגיעו לנחם, למדה המשפחה להכיר את עמית מזוויות ראייה חדשות. היו לה פנים רבות, והיא התאימה את עצמה לסביבתה, בהתאם לנסיבות. כל אחד הכיר אותה מנקודת מבט שונה.
תבונה, הישגיות וחריצות
עמית הייתה תלמידה מצטיינת. היא למדה ב"מקיף י"א" בראשון לציון, במגמת מחשבים וסייבר (35 יחידות לימוד לבגרות). הלימודים היו מאוד אינטנסיביים, ועמית "דגרה על החומר" ולא ויתרה לעצמה. כבת בכורה, היא זכתה לכל עזרה לה הייתה זקוקה במהלך הלימודים כדי לשפר את הישגיה. מיכל הקדישה שעות ארוכות כדי לעבור איתה על החומר למבחן בהיסטוריה או כדי לפתור יחד איתה תרגילים במתמטיקה. ג'קי העריך את שאפתנותה של בתו ואת חתירתה למטרה. לדבריו, עמית הייתה מהירת הבנה וקל היה לתקשר איתה גם בנושאי לימודים.
לדברי יולי, בתקופה בה עמית התכוננה ללימודים, לא ניתן היה להסיח את דעתה. עמית ידעה להציב מטרה ולהישאר מפוקסת בה.
לצד זה, עמית בחרה שלא להגיע לשיעורים במקצועות שלא התחברה אליהם. היא החליטה שלא ללכת לשיעורי הכימיה, משום שהדיקציה של המורה צרמה לה לאוזן. למרות שנעדרה מהשיעורים הללו, היא קיבלה ציונים גבוהים במקצוע וסיימה בגרות של חמש יחידות לימוד בציון טוב, משום שהייתה אוטודידקטית.
רותם, חברתה של עמית לכיתה, אומרת עליה שהייתה "תלמידה גרועה והכי טובה שיש". וזואי מוסיפה שעמית לא הייתה צריכה ללמוד, הציונים הטובים שלה "יצאו מהשרוול בלי להתאמץ". הן למדו יחד למבחנים ונהגו ליצור ראשי תיבות ושירים כדי לזכור את החומר. אחר כך הלכו לשנ"צ (שנת צוהריים) כדי להתרענן. "עמית תמיד הייתה צריכה שנ"צ".
רותם מספרת שעמית לא הייתה צריכה להשקיע יותר מדי, וקיבלה ציונים גבוהים של תשעיות ומאיות בקלילות ובצחוק. הן למדו יחד את כל המקצועות "המוגברים": מתמטיקה, כימיה, מחשבים ואנגלית, ובעוד רותם הייתה "חורשת", עמית קלטה את העניין תוך דקות ספורות.
עמית לא אהבה מתמטיקה בגלל המורה אלכסנדר. היא ישבה עם דקל בשולחן האחורי, והן היו משחקות בטלפון ואוכלות עד שהשיעור נגמר. קרה גם שיצאו מהכיתה באמצע השיעור, ולמרות זאת הציונים של עמית היו גבוהים. עם זאת, המקצוע לא בא לה בקלות ועמית הייתה צריכה להיאבק על הצלחתה. אבל גם המאבק שלה היה אחר – תוך כדי עבודה, רעש ותנועה. רז, שעבדה יחד איתה ב"לה מר", לא הצליחה להבין איך עמית יכולה, באמצע המשמרת, לפתור תרגילים במתמטיקה, והכול תוך כדי תנועה. "עמית ידעה ליהנות מהדרך, ולא רק מהמטרה", מספרת רז.
נועה, חברה של עמית לכיתה, כותבת עליה שהייתה ילדה יפה, מצחיקה, חכמה, עם חיוך ענק וצחוק קסום, ואי אפשר היה שלא לשים לב אליה. למרות שהיו שונות זו מזו, הן התחברו והפכו לחברות. הזיכרון הכי בולט שלה מעמית היה ביום המאה בצבא (יום המיונים לתפקיד הצבאי). זהו יום מאוד לחוץ ואינטנסיבי ונועה, שהייתה מאוד לחוצה לקראתו, שמחה כשראתה שעמית איתה: "קיבלנו זימון לאותו היום וגם נסענו ביחד. ביום המאה בוחנים את ההתנהלות של כל אחת ומחלקים את המועמדות לקבוצות רנדומליות, כך שאף אחת לא תהיה עם מישהי שהיא מכירה מהבית. עמית ואני עבדנו עליהם ואמרנו שאנחנו בקושי מכירות כדי שנוכל להיות באותה הקבוצה. בדיעבד זו הייתה טעות, כי עמית הייתה הכי טובה וגרמה לי להיראות גרוע. אני זוכרת איך במשימה הטכנית היה צריך לבנות דגם מסובך. בקושי הצלחתי להרכיב את הבסיס, ואילו עמית סיימה אותו הכי מהר מכל הקבוצה. כמובן שהיא גם בלטה במשימה של עבודת הצוות ובמשימה של ההרצאה.
בסוף היום הייתה משימה מעניינת. ישבנו מול מחשב והיינו צריכות ללחוץ על מקש ה"אנטר" כאשר הופיע על גבי המסך ריבוע אדום. זה היה מבלבל, משום שלפעמים הופיע עיגול אדום או ריבוע כחול. אני יצאתי מרוגשת מהמשימה והתקדמתי לעבר עמית, שסיימה אותה גם, והתפארתי מולה איך הצלחתי את המשימה ושסוף סוף, אולי הצלחתי לעקוף אותה. היא התחילה לצחקק ואמרה לי: "מה את סתומה? זאת משימה שמי שעושה אותה טוב לוקחים אותה להיות תצפיתנית!" בסוף באמת הייתי תצפיתנית. בזכות עמית לא היה רגע באותו יום שבו לא התגלגלתי מצחוק. אין יום שאני לא חושבת עליה. אהבתי אותה מאוד".
מיכל העריכה מאוד את מוסר העבודה של עמית, למרות שידעה שמקום עבודתה הוא גם הזדמנות למפגש חברתי מהנה ועמית אהבה להישאר שם גם מעבר לשעות המשמרת שלה, עשתה לה הנחות ולא דרשה ממנה יותר מדי, כי ידעה שעמית עובדת קשה וזמנה עמוס במשימות.
עצמאות, נחישות וביטחון עצמי
עמית הייתה בעלת ביטחון רב ועצמאית מאוד, והתמודדה עם סיטואציות לבד, בלי לחכות שיבואו לעזרתה. היא היטיבה לנהל את משימותיה בכוחות עצמה ועשתה מה שטוב לה ביודעה מה נכון עבורה ומה פחות. כבר מגיל צעיר הוריה אפשרו לה הרבה חופש להיות מי שהיא, כיוון שסמכו עליה שתדע לנתב את חייה בתבונה. הם אפשרו לה לפרוח, ללא גבולות מגבילים, והיא ידעה לאן פניה מועדות.
עמית הייתה עקשנית, וכבר בהיותה ילדה קטנה, ידעה לדרוש והשתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה, כולל השתטחויות על הרצפה. מיכל לקחה קורס במכון "אדלר" לייעוץ והכוונה על מנת לרכוש כלים להתמודדות עם העוצמה של עמית ועם ההתעקשות על עקרונותיה כבר מגיל צעיר.
מאז שהייתה ילדה גילתה עמית תושייה. מיכל נזכרת כיצד נסעו לאילת עם שני זוגות חברים, כשעמית הייתה בת חמש. הבנות, עמית, תאיר ואביב, הלכו לפני הנשים שפטפטו להן בנחת. לפתע הן שמו לב שהבנות נעלמו מעיניהן. דקות ספורות לאחר מכן, הטלפון של מיכל צלצל. זה היה הפקיד במלון שהודיע לה שהבנות הגיעו לבדן לבית המלון. עמית לא זכרה את מספר הטלפון של אימה, אבל נזכרה בשם המלון בו התאכסנו והצליחה להגיע לשם עם חברותיה.
עמית הייתה מחושבת מאוד וחסכנית וידעה בדיוק מה קורה בחשבון הבנק שלה. קרן, חברתה הטובה של מיכל, זוכרת שעמית תמיד הייתה עסוקה. היא עבדה וחסכה כסף כדי לממן את רישיון הנהיגה שלה, את הטיולים שעשתה בדרום אמריקה ואת השנה הראשונה ללימודיה. היא גם מימנה מחצית מעלות הרכב שהוריה קנו לה ביום בו השתחררה מהצבא.
עמית לא אהבה לבקש מהוריה דבר, וג'קי מצא את עצמו מתעקש לדעת מה היא רוצה שיביא לה מחו"ל. כשאמרה לו שהיא לא צריכה כלום, ג'קי החליט לקנות לה בגדים ונעליים על דעת עצמו. הוא ידע את מידותיה המדויקות, הצליח לקלוע לטעמה ועמית נהנתה מכל מה שהביא לה.
ג'קי, שהוא אדם פדנט, היה מרוצה מאוד מהתנהלותה של בתו, למרות שהיה לו מה להעיר לה במסגרת מה שנקרא "כישורי חיים". לעמית היה פחות חשוב לסדר את החדר שלה, ולג'קי זה הפריע מאוד. הוא לא לקח בחשבון שלעמית יש סדרי עדיפויות משלה.
העצמאות של עמית באה לידי ביטוי גם ברצון שלה להתוות לעצמה את הדרך. עמית נהגה להתייעץ רבות עם הוריה, והקשיבה לדבריהם במלוא הריכוז, אך את החלטותיה קיבלה באופן בלתי תלוי ועל פי שיקול דעתה, גם אם הוריה חשבו אחרת ממנה. כשהגיע הזימון ליחידת 8200 במודיעין, ההורים היו מרוצים. עמית, מצידה, העדיפה לשרת בצבא בתפקיד שיש בו אינטראקציה עם אנשים ולא עבודה מול מחשב ורצתה להיות מדריכת לוחמים. ההורים ניסו לשכנע אותה כי השירות במודיעין יפתח לה דלתות ויקנה לה מקצוע לעתיד, וג'קי אף ביקש שתשוחח עם חברו, שהוא בוגר היחידה. השיחה התנהלה במשך שעה, ועמית הקשיבה ברוב קשב. ג'קי היה מרוצה והאמין שהילדה השתכנעה. בתום השיחה אמרה לו עמית כי הסוף היה ידוע מראש, וכי האזינה לבחור מתוך כבוד, אך נותרה איתנה בדעתה.
היום הראשון שלה בצבא היה הלם עבורה. עמית הייתה צריכה להסתגל לסיטואציה שבה אומרים לה מה לעשות, ואין מקום לדעה עצמאית ולקבלת החלטות משל עצמה. מיכל זוכרת את היום הראשון שלה בצבא, כשהתקשרה לבקש: "תוציאו אותי מפה". עם זאת, היא סיימה את הטירונות כחיילת מצטיינת.
בתום השירות, כשבדקה את האפשרויות העומדות בפניה בלימודים האקדמיים, ג'קי העדיף שתלמד באוניברסיטת "בן־גוריון". לא נותרו מקומות בפקולטה שהתמחתה בתחום שבו בחרה והוא הציע לה שתמתין שנה או שתבחר במסלול לימודים אחר. עמית הקשיבה לו בנימוס ואמרה שכבר קיבלה החלטה ונרשמה ל"אקדמית יפו־תל אביב". היא תמיד ידעה מה היא רוצה.
יולי מוסיפה: "עמיתי הייתה תמיד כל כך קשובה לכל מי שהיה בדרכה, הייתה לה נטייה להתייעץ עם כולם על הכול וכמובן, לעשות בסוף רק את מה שנראה שהחליטה עוד לפני. זה היה משעשע מאוד וכל כך מוערך, בו־זמנית, כמה היא קשובה גם לסביבה אבל יותר מהכול, ללב שלה ולתחושות שלה… היא ידעה להגן ולהילחם על מה שחשוב לה או נראה לה צודק, אך רק בדרך הראויה ביותר, מתוך האמת הפנימית שלה ובלי לפגוע".
קרן, שטיילה עם עמית בדרום אמריקה, מספרת על הנחישות שכל כך אפיינה אותה. וכך היא כותבת: "לפני שטסת למרכז אמריקה, קיבלת כוויות מתה רותח, שבטעות שפכת על עצמך. לפני שטסת איתי לדרום אמריקה, נפלת על זכוכית, חתכת את היד וגם פרקת את הברך, ובסוף הצטברו לך שם מים. חחח… אני זוכרת שהתקשרת אליי ואמרת לי שאת כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אבל מה שכן, יחד עם כל זה, אף פעם לא ויתרת. כל הטיולים הרגליים, כל הנופים שהיה צריך לעלות מיליון מדרגות ועם הברך שלך שכאבה לך בטירוף, את לא התלוננת, את לא ויתרת לרגע, אפילו לא הסכמת לנוח לשנייה. את היית כל כך חדורת מטרה לעשות ולהצליח ולא לתת לזה להשפיע על הטיול שלך בשום צורה".
עמית הייתה בחורה עם רגליים על הקרקע, מחושבת, בטוחה בעצמה, החלטית ועם מרכז פנימי ברור. היא ידעה היטב מי היא, ועשתה את הבחירות שלה בדרך עצמאית, בוטחת ומושכלת. וכמו שג'קי מיטיב לבטא את העניין: "עמית מתחה את הגבולות, בנקודת הזמן של גילה, עד הסוף".
חברותיות, תקשורת בין־אישית טובה ואהבת האדם
עמית הייתה אבן שואבת לחברותיה, והן רצו להימצא בסביבתה. היא עזרה להן וידעה כיצד להתנהל בתבונה מול סיטואציות חברתיות מורכבות. ג'קי מכנה אותה "זיקית חברתית", משום שעמית ידעה להתאים את עצמה לאנשים בעלי אופי שונה. היא אהבה אנשים מכל הסוגים, ונהנתה מהאפשרות ליצור קשרים מגוונים. בנות נלחמו על החברות עם עמית ועשו הכול כדי להיות איתה בקשר.
לין תמיד רצתה להיות קרובה לעמית וערכה לה מסיבת הפתעה גדולה בביתה לכבוד יום הולדתה כדי להתחבר אליה. הקשר ביניהן התהדק, כשהקשר של עמית עם עדן ושרון נותק. כפי שכבר סופר, עמית, עדן ושרון היו שלישייה ידועה בבית הספר היסודי, עד שהחליטו להיפרד וערכו, לשם כך, שיחת פרידה פורמלית ורצינית. עמית לקחה את העניין ללב, אך לין עודדה אותה והתעקשה על החברות ביניהן ומאז הן היו בלתי נפרדות. בתיכון היו יחד מהבוקר עד הלילה, ולין ידעה שתוכל לפנות לעמית בכל משבר בחייה ועמית תבין אותה מייד. הן הפכו לחבורה מגובשת: לין, שירה, מיי ועמית, ונהנו להיות יחד. שרון אומרת שבדיעבד היא מצטערת על שלא שמרו על קשר. לתומה חשבה כי הן עוד תיפגשנה באירועים שונים.
ביום הולדתה ה־18 של לין, השתיים נפגשו והשלימו פערים. קרן מספרת שהיא ועמית היו הצעירות בשכבה, וכשכולם חגגו יום הולדת 18 והפכו ל"חוקיים", הן היו "הבעייתיות". יום לפני יום הולדתה של לין, שנחגג במועדון, הן היו עסוקות מאוד בניסיונות לזייף את תעודת הזהות שלהן ב"פוטושופ". הן היו גאות מאוד בתוצאה, אך כשהגיעו למועדון, המאבטחת בדקה את הטלפון שלהן וגילתה שהן קטינות. כולן נכנסו למועדון, והן נשארו בחוץ מבואסות. עמית, שהיא אדם אופטימי שיודע למצוא פתרונות לכל דבר, אמרה שלא ייתכן שהערב נגמר, והן נסעו לבאולינג, אכלו המון גלידה ונהנו כל כך שהחליטו שהן יעשו זאת שוב בעתיד.
עמית הייתה קסם של ילדה, חיובית מאוד ומלאת מרץ והיה כיף להיות במחיצתה. היא ידעה להסתדר, וראתה את המציאות נכוחה. מיי מספרת שעמית אהבה לדבר, היא דיברה עם הרבה חיוניות, מהר ותוך כדי תזוזה. אחת המורות בבית הספר העירה לעמית על פטפטנותה ואמרה לה שגם אם הייתה פונה אל הקיר, הייתה מוצאת נושאי שיחה לדבר איתו. לדברי מיי, לעמית הייתה הילת אור שלא ראתה אצל אף אחד אחר, אופטימיות ואנרגיה טובה, שהפכו אותה למקור השראה. הדרך שלה לבטא אהבה הייתה דרך מגע. ממנה למדה מה זו אהבה ומהי שמחה אמיתית.
מיי מוסיפה ומספרת: "עמית הייתה אחות מדהימה, יד ימיני לכל דבר ועניין". האיזון שהיה לה בחיים והיכולת לקחת כל סיטואציה בשלווה הם שני דברים שמיי למדה ממנה, לפי דבריה. עמית אהבה את עצמה והייתה שלמה עם מי שהיא והיה לה עולם פנימי עשיר.
לין מוסיפה שעמית תמיד זרחה, גם כשהייתה מדוכדכת. שחר אומרת שהעובדה שעמית הייתה נוכחת בחייה עיצבה את מי שהיא כיום. עמית הייתה שותפה לחוויות הראשוניות שלה, והיו להן הרבה שיחות נפש.
לעמית הייתה יכולת הסתגלות גבוהה, ובכל מקום ידעה להשתלב גם חברתית וגם מנטלית. היא ידעה לכוון את עצמה ואת האנרגיה הנדרשת לכל סיטואציה. סבתא אילנה מספרת שעמית יכלה לגשת לשולחן בו ישבו אנשים שלא הכירה ולהסתדר עימם מייד. היא ידעה להתאים את עצמה לאחרים והתחברה לרבים, בדרכה שלה.
עמית הייתה אוהבת אדם וגישתה החיובית, זווית ראייתה הקלילה וצחוקה המתגלגל והמלא שמחת חיים, קירבו את האנשים אליה כמגנט. היא נתנה מקום לאחר והקשיבה לו בחיוך, מתוך אהדה טבעית. היא נתנה לכל אחד להרגיש שהוא מיוחד.
קרן, חברתה של מיכל, נזכרת בימי השבעה, אז הגיעו אנשים וסיפרו על עמית כאילו הייתה כל עולמם, לכולם הייתה משמעותית.
קרובי משפחה וחברים, קטנים וגדולים, מכרים וזרים אהבו אותה. גיל, אחיה של מיכל, זוכר כיצד עמית הייתה נכנסת לחדר ברוגע ובשקט, שכל כך אפיינו אותה, וצחוקה התגלגל מכל בדיחה. בתו ליאור אהבה להיות עם עמית ויחד הן היו "עושות צחוקים" בחדרה. פער הגילים בין ליאור לעמית גדול, אך הן מצאו שפה משותפת ונהגו להסתכל ב"טיקטוק" ולהצטלם בסלולר, כשהן עושות פרצופים מצחיקים. ליאור זוכרת כיצד כילדה קטנה הייתה יחד עם עמית ועדי, אחותה של ליאור, הקטנה מעמית בשנתיים, מבלה אצל סבתא אילנה. שלושתן צבעו בחוברות צביעה, ובעוד עדי ועמית צבעו בעדינות והשתדלו שלא לצאת מהקווים, היא צבעה את כל הדף והן התפעלו בטקט מהצביעה שלה. גיל מספר שעמית הייתה אכפתית ומתחשבת, ותמיד חשבה על אחרים. עדי, בתו, מוסיפה ומחזקת את הדברים. כשתכננה לצאת לטיול הגדול אחרי הצבא, עמית הציעה שיקבעו זמן לפגישה בה תספר לה על הטיולים שעשתה. עדי, שהיה חסר לה "זמן עמית", שמחה על האכפתיות שהקרינה בת דודתה, אך לצערה, הן לא הספיקו להיפגש.
לין הביאה את עמית לעבודה ב"בני הדייג". עמית השתלבה מייד בצוות, הרימה מגשים כבדים והסתדרה הן עם הלקוחות והן עם המשמרות.
בן, שהכיר את עמית כשהייתה בת 16 או 17 ועבדו יחד במסעדת "בני הדייג", חיבב אותה מהרגע הראשון שפגש אותה. חיוכה הענק והחדווה הבלתי נגמרת שלה שבו את ליבו. הוא מעיד על עצמו כי גם הוא אדם חייכן, והחיבור ביניהם היה מיידי. היא הייתה בשבילו חברה יקרה, כמו אחות קטנה ואהובה. בן גר בסמוך לביתה של עמית והם נפגשו, לעיתים קרובות, בביתו. אחת לשבועיים נסעו יחד לתל אביב לאכול ראמן במסעדת הבר היפנית "מן טנטן" (Men Tenten) או לשחק "שש־בש" בים. הוא היה מנצח אותה, ועמית לא אהבה להיות מנוצחת. באחת הפעמים אמרה לו כי אם תנצח אותו, היא תטביע אותו בים. היא ניצחה, והוא נתן לה להטביע אותו כי היא קטנה ממנו בהרבה. "זה היה רגע של כיף מתוך המון רגעים קסומים", הוא אומר. עמית הביאה איתה לקשר שמחה אדירה, קלילות והבנה. כששניהם נפרדו מבני זוגם, באותה תקופה, הם עברו את התהליך יחד, ועמית עזרה לו מאוד.
בן זוכר כמה צחקו כשעמית התקשרה לברר על אודות הפסיכומטרי שלה, ומעבר לקו ענתה להם נציגה עם קול מבדר. השיחה ארכה כחצי שעה, ובכל כמה שניות עמית לחצה על כפתור "השתק" והתגלגלה מצחוק, עד שהוחלט שבן הולך כדי שתוכל לסיים את השיחה.
"עמית הייתה בחורה יוצאת דופן", מוסיף בן. הוא הכיר אותה היטב, ולאורך זמן, ולא מצא בה תכונה רעה אחת, ולדבריו: "לא נתקלים באחת כזו שוב". היא קראה לו "סמיילי" (וגם "קוף") והוא קרא לה "סמית", ובשבילו היא הייתה מושלמת, ללא דופי. יש לה חלק עצום בלב שלו, לכל החיים, הוא מודה. "זכיתי לשבע שנים של חברה טובה ויקרה, וזו זכות אדירה שעמית הייתה בחיים שלי". בדיעבד, צר לו שאין לו תמונה משותפת עם עמית. היא לא נהגה להצטלם והעדיפה לחיות את הרגע. בהקשר זה, ג'קי מספר שמשהו דחף אותו לצלם את בתו בהיחבא, בלי לדעת מדוע, וכך, בדיעבד, זכה לכך שיש לו מספר לא מבוטל של תמונות שלה.
זואי, שלמדה עם עמית באותה הכיתה, זוכרת בעיקר את חיוכה התמידי המדבק ואת בדיחותיה העוקצניות והמפולפלות. עמית הייתה אינטליגנטית ושנונה. זואי, שהייתה נערה מופנמת, חשה בנוח לדבר עם עמית, גם כשהקשר שלהן עדיין לא היה מאוד קרוב. הוא נבנה לאט, אך זואי הרגישה שהיא יכולה לתת בעמית אמון ולשתף אותה ברגשות עמוקים יותר.
בגיל 17 זואי רצתה לשתות בפעם הראשונה והן הצליחו להיכנס לבר "האדון והגברת". היה להן שם כל כך כיף. הן שרו וצחקו, אבל שמרו האחת על השנייה. לין מספרת שכנערות הן אהבו לשתות ולהשתולל והרגישו מלכות העולם, אך הסקרנות הראשונית חלפה מהר והן נרגעו. כשהיו יחד בים ושתו, הקפידו לאכול כדי לא להשתכר ווידאו שלא תחצנה את הגבול. בעיני שחר, עמית הייתה תמיד "מאופסת", ומיי מוסיפה, ובעלת חוכמת חיים בריאה. "היא הייתה ילדה מהממת", מוסיפה זואי ומודה שאהבה אותה מאוד. המלחמה תפסה אותה בארצות הברית, שם נולדה וגרה לסירוגין, וכעת הגיעה זואי לביקור בארץ ועוד לא עיכלה שעמית לא פה. היא ראתה את עמית לאחרונה כשהן היו בנות 16, אז חזרה לארצות הברית והן לא שמרו על קשר. עמית כתבה לה, לקראת עזיבתה, מכתב אישי ובו בדיחות פרטיות, אותו היא נוצרת באלבום התמונות שלה, בו ישנן רק שתי תמונות של עמית.
לעמית היו בארון הרבה בגדים של מיי, שנהנתה לראות אותה מתגנדרת, כי עמית נהגה ללבוש בגדים זרוקים ביום־יום. ג'קי היה קונה לה חולצות גדולות של ה־NBA כי ככה אהבה להתלבש. "תראי איזו יפה את, תתלבשי ככה…" אמרה לה מיי, ועמית התמוגגה מנחת. לעמית הייתה חולצה בארון – טופ שחורה עם חוטים מאחור של "עדיקא" – שכולן אהבו, והיא עברה מארונה של עמית לזה של שחר. שחר לא רצתה "לשחרר" את החולצה, וכשעמית ביקשה אותה חזרה (בשביל מיי), שחר עשתה את עצמה ששכחה אותה. עד היום החולצה אצל שחר והיא יקרה לליבה, למרות שכבר לא מתאימה למידותיה.
הקשר בין עמית ומיי היה מיוחד. מיי מספרת שעמית הייתה חברת אמת, אדם אכפתי שרואה את צורכי האחר. כשמשפחתה של מיי נקלעה למצוקה ולא היה אוכל בבית, עמית חיפשה עמותה שתוכל להגיש להם עזרה. כשמיי טסה לחו"ל, היא ביקשה מעמית שתשמור על כלבתה. עמית לא אהבה כלבים, היא פחדה מהם בשל חוויית ילדות לא נעימה, וכלבתה של מיי הייתה ענקית. למרות זאת, עמית אהבה את הכלבה וקפצה על הרעיון לשמור עליה בהיעדרה של מיי. בלילה הכלבה הקיאה בכל הבית, ועמית התקשרה למיי כדי לספר לה על כך. מיי ידעה שלעמית לא פשוט להתמודד עם העניין, אך עמית שידרה קלילות וצחוק ואמרה שהסתדרה בלי בעיה. לצד זה, אמרה ליהלי, אחיה הקטן, שלעולם לא תשמור עוד על הכלבה.
הייתה לעמית הזדמנות נוספת לעשות בייביסיטר על כלבה, כשרינת נסעה לחו"ל. עמית ויובל עשו ביניהן תורנות מי תשמור על לוקה, ועמית הסתדרה איתה מעולה ושלחה לרינת קטעי וידאו משותפים, כדי שתהיה רגועה.
גם רותם הרגישה שעמית מבינה אותה בדברים הקטנים. באחת מהפעילויות המשותפות בתנועת "אחריי", מצאו הוכחה לכך שאינן צריכות לדבר. רותם מספרת איך הביטו זו לזו בעיניים והבינו במבט אחד למה הן מתכוונות והחלו לצחוק. "עמית הייתה מדהימה", היא מספרת.
אבא של רותם לימד את עמית נהיגה. אם עמית עשתה טעות, היא לקחה זאת בקלות והם היו צוחקים על כך וממשיכים הלאה. כשאיחרה לשיעור, הייתה מחייכת אליו בחיוך ממיס לבבות והוא לא הצליח לכעוס עליה. מיכל מוסיפה שעמית אהבה אותו, וכשחלה והפסיק ללמד במשך שלושה חודשים, מיכל הציעה שתלך למורה לנהיגה אחר, אך עמית סירבה מתוך נאמנות והתעקשה להמתין עד שיחזור לעבודתו.
דקל, שלמדה עם עמית מתמטיקה בבית הספר וגם עבדה איתה ב"בני הדייג", מספרת שעמית בילתה בביתה המון, שכן הבית שלה תמיד פתוח לאורחים. אביה חיבב אותה וזכר את שמה, ומעטות החברות שלה שאביה יודע את שמן. היא אומרת שעמית הייתה "שמש, פותחת את הבית ומאירה", והוריה אהבו שהיא נמצאת בחברתה. כל משבר שחוותה, עמית ידעה לגמד ולהקליל. בתיכון דקל הייתה שמנמונת וחשה לא בנוח, אולם ליד עמית לא הרגישה שונה. עמית שילבה אותה בכל יציאה, ולא נתנה לה להרגיש "אאוטסיידרית". עמית אהבה לאכול בביתה של דקל, משום שטענה שמיכל מכינה רק מרקים. העניין הפך לבדיחה קבועה וכך, באחת הארוחות בבית משפחת להב, כשהוגשו מרקים אל השולחן, עמית צילמה אותם ושלחה לחברותיה עם ההודעה: "הינה, שוב יש לנו אוכל נוזלי". כשאימא של דקל הייתה מגישה לעמית אוכל, נהגה לומר, בבת צחוק: "הכנתי לך אוכל מוצק". "לא היה רגע בלי צחוק – כל דבר הפכה למצחיק. לא פגשתי אדם כמוה. כולם היו 'מכורים' לה", אומרת דקל. במהלך השירות הצבאי היה לעמית זמן פנוי והיא עבדה ב"בני הדייג". דקל עבדה שם כברמנית. הן נהגו להישאר מעבר לשעות המשמרת, רק בשביל הבילוי עם החברים.
אחת החוויות המשותפות של דקל ועמית הייתה הנסיעה לפסטיבל "אמנזיה" באילת יחד עם חברות נוספות, שאת אחת מהן עמית לא הכירה. כשדקל השאירה אותן כמה דקות לבד, הן מייד הסתדרו ביניהן והתחברו.
רז, שעבדה עם עמית ב"לה מר", מספרת שבאותה שנה עמית הייתה בקיץ בארץ, ואת החורף בילתה בחו"ל וחזרה עם אנרגיות חדשות. היא תמיד חייכה ללקוחות והייתה נעימה, וכשהיו עימותים עם הלקוחות, עמית תמיד ידעה להתמודד איתם בחן. רז התקנאה ביכולת הביטוי של חברתה. עמית אמרה את מה שרצתה בנועם וברהיטות. כשרז לקחה קשה אירוע זה או אחר, עמית הבטיחה לה שתדבר עם שגב, אחראי המשמרת, ותסביר לו מדוע היא צודקת. הסבריה היו כה משכנעים וברורים, שאי אפשר היה לסתור אותם. היא הפגינה ביטחון, לצד יכולת ביטוי מעולה וחינניות שאי אפשר היה לעמוד בה. הנוכחות שלה הייתה בולטת בכל מקום בו הייתה, והיא משכה תשומת לב באופן טבעי, בשל היותה מי שהיא – בן אדם טוב וטהור.
עמית החברמנית ראתה במקום עבודתה הזדמנות למפגש חברתי, ונהנתה מאוד מהמקום, מהקולגות שלה ומהלקוחות שפקדו את המסעדה. היא הייתה מלצרית טובה, שלא נלחצה מכמות האנשים ומהבלגן, וכן חברה טובה שעזרה לאחרות ומצאה פתרונות יצירתיים. היא הצליחה להפעיל אנשים לטובתה, וכששגב ביקש שתביא שישים שקיות קרח מתחנת הדלק, היא רתמה את המוכר שיעזור לה להעמיס אותן על הרכב.
יולי, שעבדה גם היא ב"לה מר", כותבת על עמית שהיא "השמש בכבודה ובעצמה, שבאמת מאירה את כל החדר רק עם החיוך שלה. שנמצאת בליבם של הסובבים אותה באופן כל כך לא מתאמץ, רק על מי שהיא". ורותם אומרת שעמית ילדה עם הילת אור סביבה וכשהלכה לעולמה, כאילו כיבו את האורות.
מאי כותבת על עמית שהיא זוכרת במיוחד את החיוך הענק שלה והצחוק המתגלגל, שהעלו לה חיוך על הפנים. עמית לא דיברה מעולם סרה על אף אחד ודאגה שהאנרגיות יהיו טובות.
גם אנשים שלא הכירו את עמית אומרים שהתמונה שלה "מדברת" אליהם, שהם חשים שהיא לא זרה להם, כאילו הכירו אותה כל החיים.
במהלך השבעה הבחינו בני המשפחה באדם לא מוכר שישב בצד החדר והתפלל. ג'קי ניגש אליו ושאל לזהותו. אותו אדם סיפר כי הוא הכיר את עמית דרך חברים. באותה עת עברה עליו תקופה קשה ועמית, שזיהתה את מצוקתו, גילתה כלפיו אמפתיה וניהלה עימו שיחות נפש שהקלו עליו. זמן מה לפני מסיבת ה"נובה", הייתה מסיבת רווקים בסיני לזוג שעמית הכירה בדרום אמריקה. הבחור הגיע למסיבה וישב בצד, משום שלא הכיר אף אחד מהנוכחים. עמית, שהייתה במרכז העניינים והכירה את כולם, דאגה שאותו בחור יהיה עם החבר'ה והפכה אותו ל"מסמר הערב".
עמית נהגה לומר את אשר חשבה בפניו של האדם, ולא העריכה רכילות. היא הייתה חברת אמת, ובכל אחד מחבריה נשאר משהו ממנה. רז אומרת שלמדה מעמית להקליל, גם רותם מדברת על שמחת החיים של עמית, שהראתה לה שאפשר להתמודד עם כל דבר וצריך לשמוח גם מהדברים הטובים וגם מהרעים – כי זה מה שיש. שרון, שנפעמה לשמע מעלותיה של עמית, רצתה לנסות ללמוד ממנה לראות יותר את האחר. זואי לקחה ממנה את היכולת לחיות בעולם משלה בלי להיות מנותקת, ודקל מנסה לאהוב את החיים כמו עמית, שידעה ליהנות מכל רגע בחייה הקצרים.
אותנטיות
עמית גדלה בבית מלא שמחה, קלילות והומור, ששימש קרקע פורייה לאישיותה המיוחדת. היד החופשית שקיבלה מאז ילדותה, עיצבה את דמותה ואת גישתה לחיים. עמית ידעה תודה על החינוך שקיבלה ועל הערכים שהקנו לה הוריה, אשר גיבשו את אופייה.
היא הייתה נאמנה לעצמה, ולא שינתה את זהותה ואת ערכיה בשביל אף אחד. המוטיב המרכזי של חייה, כפי שעלה משיחות עם חברותיה, היה לזרום, להתחבר, להכיר אנשים ולהיות מי שהיא. היא חיה חיים מלאי משמעות, שנבעו מהחלטתה זו.
שגב, שהיה מנהל המשמרת שלה ב"לה מר", מספר שעמית הקרינה טוב לב, וכוונותיה תמיד היו טובות. היא חיה את עצמה, לא הושפעה מכוחות חיצוניים ולא פגעה באחרים – "מה שראית, זה מה שקיבלת".
לדברי יולי, היה נדיר עד כדי בלתי אפשרי לראות את עמית מאופרת כי "מסקרה עשתה לה מעצבן בעיניים", והיא הוקסמה מכך שהאותנטיות של עמית באה לידי ביטוי בכל דבר. עמית הייתה "רוח חופשייה", שהאמינה בביטוי "את יפה כשנוח לך" ונהגה ללבוש בגדים חופשיים, כמו שרוואלים. אורי נהג להעיר לה על הבגדים, אך עמית אהבה להרגיש משוחררת. מיכל משועשעת מהעובדה שעמית יכלה להוציא זוג גרביים לא זהות, כי זה מה שמצאה בסל הכביסה. הגרביים האהובות עליה היו גרבי ליצן בצבעי ורוד וירוק שקנה לה בן. בדיעבד, הוא מצטער שלא קנה לה עוד כמה זוגות כאלה.
עמית הייתה מודעת לזה שהיא הבחורה הכי יפה בחדר והיא לא צריכה איפור, אבל זה היה הכי פחות חשוב עבורה כי היא הייתה יפה כל כך מבפנים. יולי אומרת עליה שהיא "קסם מהלך שכולם היו מתאהבים בו. הדהים אותי כמה היא יודעת מי היא ומה כוחה בעולם וכמה ענווה הייתה לה לגבי זה".
עמית הייתה פתוחה לאפשרויות שסביבה, גם כשלא הכול עבד לפי התוכנית. כשהיא וחברותיה פספסו את האוטובוס בדרום אמריקה והיו צריכות לחכות 30 שעות עד לאוטובוס הבא, הן קיבלו זאת באהבה. גם מהעיכוב הן בחרו ליהנות בידיעה כי, בסופו של דבר, הן תגענה ליעדן.
לצד זה, לא תמיד הדברים זרמו על מי מנוחות. ב"לה מר" עמית נחתכה מכוס שנשברה, ובהזדמנות אחרת נתקלה בידית של כיסא וסבלה, כתוצאה מכך, ממים בברך. יום לפני נסיעתה לדרום אמריקה, נשפך עליה תה רותח והיא נסעה עם חבישה ומשחה אנטיביוטית. בדרום אמריקה היא פיתחה אלרגיה ליתושים ונלקחה לבית החולים. אז התברר כי הביטוח הרפואי שלה פג יום קודם לכן. חברתה נהגה לומר עליה: "מצד אחד מחשבון, מצד שני עפיפון", והוריה אומרים, בחיוך, שהמשפט הזה מאוד אפיין את בתם.
רז צוחקת כשהיא מתארת את עמית כילדה של "איה, אאוץ', אווה" ומספרת שהתנהלותה הייתה מגושמת ופעמים רבות היו לה "סימנים כחולים" במקומות שונים בגוף. "רק לה זה היה קורה", היא מסכמת, "מה'סבבה' שלה לא שמה לב".
לדברי קרן, לעמית הייתה נטייה להיות קצת "קלאמזית", והיא תמיד נפלה בעיתוי הלא מתאים, לפני טיסה לחו"ל. כשהשתיים בילו בדרום אמריקה, הנפילות הללו יצרו צורך בשותף שלישי לצמד – שותף סמוי מהעין, אך בעל ניחוח שלא ניתן להתעלם ממנו – הכרוב. לכל מקום הן הלכו עם עלי כרוב שעזרו לספוח את הנוזלים מהברך של עמית והקלו על הכאב. קרן כותבת שאנשים הסתכלו עליהן בתימהון כשעשו צ'ק אין עם מזוודות וכרוב (שהיה קצת מסריח), אבל אותן זה שעשע והן צחקו על האנשים סביבן, שלא הבינו מה קורה.
אחת העובדות המשעשעות לפי שגב מ"לה מר" היא שלמרות ה"קלאמזיות" של עמית, שלדעתו הייתה חסרת קואורדינציה ו"נתקלה בכל דבר שזז, והיו לה המון סימנים כחולים", עסקה באקרובטיקה, רכבה על סוסים, מלצרה ו"עשתה הכול מהכול".
הוא זוכר את ה"קוליות" של עמית, כשבאחת המשמרות העמוסות של תחילת קיץ, יצאה עם כוס בירה על המגש, שהחליקה ונשברה. רסיס פצע את ידה ומיי הלכה איתה להיבדק אצל החובש, שאמר שהחתך לא רציני ואין צורך בחבישה או בתפרים. כששלחה לשגב את תמונת היד הפצועה, הוא נדהם למראה החתך העמוק והפנה אותה למיון. למרות שעשו לה תפרים, עמית הקלילה את העניין ואחרי שבוע חזרה לעבודה ועשתה ככל יכולתה, למרות שהתקשתה במשך תקופה ארוכה לפתוח את היד.
עמית הייתה רגישה לאחרים וגם לעצמה. היא לא יכלה לסבול כאב ונהגה להלחיץ את מיכל בכל מכאוב. בארוחת החג האחרונה עמית הייתה בטוחה שכואבת לה השן והיא תזדקק לעקירה. בסופו של דבר התברר כי היא רק נשכה את החך וזו הייתה "סערה בכוס מים" בלבד. כשטיילו בפארק קנדה, עקץ אותה יתוש. ג'קי זוכר כמה הייתה מוטרדת מהיתוש הזה והתגרדה ומצד שני ידעה "לשמור על פאסון" ולהעריך בינה ובין עצמה מתי היא יכולה פשוט "להתפנק".
כזו הייתה עמית, ללא פילטר – טבעית, אמיתית ואותנטית בכל נימי נפשה, גם מבפנים וגם כלפי חוץ. היא לא התאמצה להיראות טוב, לא התאפרה או החליקה את שערה ולא נעלה נעלי עקב, והיא הייתה הכי יפה שיש.
לדברי דקל, עמית אף פעם לא ביטאה תסכול, בכתה או נהגה בעצבנות, אבל היא הייתה צריכה את החופש שלה. היא הייתה ציפור שאי אפשר לכלוא בשום כלוב, ועשתה רק מה שהיא אוהבת. ובן מוסיף שמה שלא אהבה – לא עשתה, אבל מה שאהבה – עשתה עד הסוף.
רגישות לאחר ודאגה למשפחה
יום אחד קבעה מיכל להיפגש עם עמית בים, ועמית הגיעה מוטרדת. היא חששה ששגב כועס עליה ולא יכלה לשאת את העובדה שאולי פגעה בו. עמית החליטה שהיא חייבת לדבר איתו וניגשה, ללא שהות, ל"לה מר", שם החליפה עם שגב מילים ויישרה את ההדורים.
יולי, שעבדה עם עמית ב"לה מר", כתבה עליה שהייתה רגישה לסביבתה בצורה יוצאת דופן והיה לה חשוב איך כולם סביבה מרגישים. תמיד הייתה מוכנה לעזור, להקשיב ולהוציא חיוך מבן האדם שמולה, גם אם היה זר לה. "הלב שלה היה כל כך גדול, שאיכשהו היה בו מספיק מקום לכולם".
עוד הוסיפה: "אני זוכרת איך הייתי עצבנית במשמרות, הייתי מסתכלת על השעון ויודעת שרק עוד קצת ועמיתי תבוא ותרים לי את כל המצב רוח בשנייה, רק מהאנרגיה שתביא איתה, ועם כל זה, היא הייתה הבחורה הכי חופשייה בעולם עם שמחת החיים הכי גדולה שהכרתי אי פעם".
בעת שירותה הצבאי עמית סיימה קורס מדריכת איסוף קרבי בהצטיינות, אך עברה לשרת קרוב לבית כרל"שית בצריפין. את הסיבה האמיתית לבחירתה זו שיתפה רק עם סבתא אילנה. היא רצתה להיות קרובה לאימה שחלתה אז בסרטן, אך לא רצתה לומר לה זאת כדי שלא תחוש שבתה מוותרת על הדרך שלה בגללה.
עמית הייתה ילדה חמה ואוהבת, אומרת עליה מיכל. היא נהגה לחבק את אימה ככה סתם, בלי סיבה. היא הייתה קרובה למשפחתה וקיבלה אחריות, כבת בכורה, לגונן על אימה ולשמור עליה מכל משמר. היו דברים שביקשה שלא יעברו אליה, כדי שלא להטריד את מנוחתה. כך עשתה גם ביום הולדתה של סבתא אילנה, שחל באוגוסט 2023, כשסיפרה לסבתה שאוֹרי הוקפץ לצבא, אבל ביקשה שלא תספר על כך למיכל, שלא תדאג. כזו הייתה עמית, בוגרת ומתחשבת וסוג של עוגן בעת סערה.
בבוקר הארור של השבעה באוקטובר 2023, עת פילחו הצפירות את חלל האוויר ובישרו על תחילת המתקפה על ישראל, עמית נכחה בפסטיבל ה"נובה" שהתקיים בחניון רעים בנגב המערבי.
סבתא נחמה מספרת: "עמיתי התקשרה אליי בדאגה לוודא שאנחנו בסדר כששמעה שהייתה נפילה ביבנה ווידאה ששמענו, סבא ואני, את האזעקה ונכנסנו לממ"ד. עמית הרגיעה אותי, 'סבתוש, אין מה לדאוג, אנחנו רואים את הטילים מעלינו ועוד מעט זה ייגמר. אני בסדר ותכף נצא לכיוון הבית, אני עם חברים, תהיי רגועה'".
הדאגה של עמית לסבתה ברגעים אלה אינה מרפה, ונוכחת תמיד במחשבתה של סבתא נחמה, באומרה: "איך ברגעים המלחיצים האלה עמית חשבה עליי ודאגה לשלומי". השיחה הזו נחרטה עמוקות בנפשה של סבתא נחמה, שחוזרת אליה ברגעים הקשים, כשזכרה של עמית עולה במחשבתה. זו עוד דוגמה לעמית האכפתית לאוהביה.
הומור, קלילות ואופטימיות
יולי כותבת: "כשהכרתי את עמיתי חשבתי לעצמי, 'וואו, בחיים לא פגשתי בן אדם כל כך מאושר'. היא הייתה הבחורה הכי מאושרת שהכרתי אי פעם. עמיתי באמת אהבה את החיים, והחיים אהבו אותה. הייתה בה מין אש בלתי נגמרת, שתמיד דלקה, ואיכשהו גם ברגעים פחות שמחים אף אחד ושום דבר לא הצליח לכבות אותה. מעולם לא הצלחתי להתעצבן או לכעוס עליה, כמו שלפעמים כועסים על חברות, כי הייתי פשוט מוקסמת ממנה. תמיד היה בזה משהו חמוד, מגוחך, מצחיק ומעצבן בו־זמנית. ביני ובין עמיתי יש פער של שנים, והיא תמיד הייתה צוחקת שאני אחותה הגדולה, ואני הייתי צוחקת על כמה בעצם אני לומדת ממנה. אני מעריצה אותה על זה שהיא חיה את החיים בשלמותם, על שבחרה לטייל פעמיים כי 'חיים רק פעם אחת', על זה שהייתה רוקדת בכל הזדמנות ועל איך שאהבה לרקוד לבד והתמסרה לרגע לרקוד על הרמקול כאילו הם אחד, על זה שהיה לה אומץ ודרייב לטרוף את כל העולם, על זה שלא ויתרה על רכיבת הסוסים שלה. הייתי מחכה לה שעות בים כי היא תבוא רק כשתסיים ולא תוותר על מה שהיא אוהבת, ועל זה שהיא תמיד שמרה על הלב שלה פתוח".
ההומור של עמית היה משובח והיא אהבה לצחוק. יולי כותבת: "עמיתי הייתה יודעת להפוך הכול לבדיחה ובו־זמנית, הייתה חכמה עד כדי חנונית וכל כך רצינית כשצריך".
רותם אומרת שעמית הייתה "הכי טובה שיש, הכי יפה, החיוך הכי כובש". כשחושבים על עמית, דבר ראשון חושבים על החיוך ועל הצחוק שלה, שהיה כמו סם ממכר. ברשימת אנשי הקשר של רותם בסלולר, רותם שינתה את שמה ל"עמיתלהבת". אפילו בחלום שחלמה על עמית לא מזמן, היא צחקה לאורך כל החלום.
כשיצאו לטיול השנתי, לנו באכסנייה והיו קבוצה של בנות בחדר. היו "בלגן" וצחוקים – "מסיבה אחת גדולה". עמית לא הייתה צריכה להתאמץ כדי להיות מאושרת, זה בא לה טבעי, ולכן היה לה קל לדלג מעל מהמורות ולצלוח קשיים, בלי לחשוש מאתגרים. גם כשלמדו קשה והיה מעיק, עמית ישבה בשיעור וצחקה. היא לקחה הכול בנינוחות.
היא הייתה שטותניקית, בעלת חוש הומור שנון ואהבה לצחוק גם על עצמה. רז מספרת שבגיבוש בכדורגל מים כולם היו רציניים והתחרו זה בזה, בעוד עמית שמה לעצמה כמטרה להפיל את כולם למים. בעיניה, הומור היה כלי אפקטיבי שעמית ידעה להשתמש בו והבינה את כוחו. "זה היה אוצר, והיא ידעה לשלוף אותו בזמן". ההומור שלה היה שנון, ולא אחת רז תהתה איך עמית חשבה על זה. עוד היא אומרת שראו שלעמית טוב וזה הקרין החוצה.
בן מספר שבעבודה הייתה "חפלה" כל שבוע, ועמית הייתה מלכת החפלות – היא הייתה עולה על שולחנות, מענטזת ועושה שמח. הצחוק שלה היה ממכר, כמו על סטרואידים.
לדעת ג'קי, מזרע התכונות של עמית נבטה אישיות אהובה וקלילה מאוד בגישתה לחיים, אשר דילגה מעל חוסר הצלחות והיה לה ברור מאוד לאן פניה מועדות. היא הייתה חסרת דאגות ונהגה לומר: "כשנגיע לגשר, נחצה אותו", וגם: "אסתדר עם מה שיש". שלי נזכרת שכשפנו לעמית בבקשה שתכין מצגת ליום ההולדת השמונים של סבא סמי, היא אמרה: "אף פעם לא עשיתי, בואו ננסה". ג'קי לא היה בטוח שהמשימה ניתנה לאדם הנכון, אבל עמית לקחה את העניין בפשטות: יצליח – טוב, ואם לא – אז לא.
עמית הייתה בחורה אופטימית, שהאמינה שהכול מסתדר לטובה. המשפט שאפיין אותה יותר מכול היה: "יהיה בסדר". במסיבת "הנובה", כשכולם סביבה נכנסו ללחץ עם הישמע האזעקות, ולאחר שהבינו שהייתה חדירת מחבלים, עמית לקחה את הסיטואציה בקלות ואמרה לחבריה: "די, נראה לכם שכולנו נמות היום?"
מיכל מקווה שבשל תכונתה זו, לא הייתה לחוצה ברגעיה האחרונים.
יצר סקרנות והרפתקנות
ג'קי אדם סקרן וצובר ידע ממקורות שונים. חשוב לו להעביר לילדיו את המידע שאליו נחשף, מתוך מחשבה שילדים הם הגרסה המשופרת של הוריהם, וכל דבר שילמד אותם – יקדם אותם. כך, בכל פעם שגילה נושא חדש, נהג לשתף את הילדים בתגלית והם פיתחו סקרנות ללמידה חדשה. עמית הייתה פתוחה לעולם והתעניינה במה שקורה סביבה, מתוך רצון לקנות ידע ולהעשיר את עולמה.
היא הייתה גם הרפתקנית, והדבר בא לידי ביטוי בחוגים שבחרה בהם כתלמידה, בפעילויות הספורטיביות שאהבה, שהיו כרוכות בסיכון כזה או אחר, וגם בטיולים הארוכים שלה בחו"ל, שבהם לא ידעה כל פחד.
קרן כותבת כי באחד הסיורים שעשתה עם עמית במעברים בין האיים בגלפגוס, הן היו בים הפתוח והמוני דולפינים הגיעו והקיפו את הסירה. הבנות ישבו בחרטום הסירה והתבוננו בדולפינים שליוו אותן, עד אשר עמית קמה, לקחה את משקפת הצלילה שלה והחליטה שהיא רוצה לשחות עם הדולפינים. הן היו בלב ים, ללא חליפות צלילה וציוד מתאים, והקפטן לא הסכים שעמית תקפוץ למים. חדורת מטרה, הפצירה עמית בקפטן, עד שנכנע לבקשתה. כולם קפצו למים, כולל המדריכים, והסירה שטה לאיטה לתוך הים. הדולפינים היו מהירים מאוד והן לא באמת הצליחו לשחות איתם, אלא לכמה שניות בודדות, והן לא חשבו על העניין עד הסוף, שזה עלול להיות גם מסוכן (יום לאחר מכן, הן שמעו שקבוצה אחרת ראתה בים אורקה, שהוא הלווייתן המסוכן בעולם), אבל לאף אחד לא היה אכפת. ההתלהבות של עמית הייתה מדבקת.
שלי, דודתה של עמית, הייתה מוקסמת מיצר ההרפתקנות של עמית וחשה כי דרך אחייניתה גם היא חווה את העולם. היא נהנתה לראות את עמית חוגגת את החיים ומנצלת כל דקה פנויה.
25.9.2000 — 7.10.2023
אהובה על הוריה מיכל וג׳קי, ועל אחיה אורי ויהלי
״לנצח אנגנך.״