טיולים למרכז ודרום אמריקה
הטיול הגדול הראשון אליו נסעה עמית היה למרכז אמריקה: קוסטה ריקה, ניקרגואה, פרו, גוואטמלה ומקסיקו. היא התייעצה רבות עם שגב, בן דודתה, על אודות הטיול, וגם עם יובל – אחותו. היא לקחה איתה את הפאוץ' ששגב קנה לה, ואשר ליווה אותה גם במסיבות. עמית נסעה לטיול עם חברתה הטובה, שירה. בשדה התעופה פגשה אותן יובל והביאה עבורן קופסת עוגיות לטיסה. שירה ועמית ארגנו את המסלול חודשים מראש. הן תכננו אותו לפרטי פרטים וידעו בדיוק לאן פניהן מועדות ולאיזה מסיבות תלכנה. עם זאת, התכנון לא כבל אותן ועמית זרמה עם האירועים ושינתה את מהלכיה בהתאם לצורך.
לאורך הטיול שירה ועמית הסתדרו מעולה והיו "באותו ראש". בהגיען ליעדן, הצטרפה אליהן מיי – הצלע השלישית – שהייתה צריכה לחזור ארצה כעבור עשרה ימים. הן חוו את התרבות והתפעלו מהאדריכלות המקומית, טיילו ביערות גשם וטיפסו על הרי געש.
כשהיו בקוסטה ריקה, פגשו את קייל, בן זוגה של מיי כיום. הוא ראה שלוש בנות יפות מבעד לחלון המונית בה נסע והחליט, בו במקום, להצטרף אליהן. הוא יצא איתן לטיול עם המדריך המקומי ושימש כמתורגמן מספרדית לאנגלית. קייל מספר שעמית נהגה לפי כל הכללים והחוקים. הם בילו כמה ימים בסנטה תרזה. קייל הכין להן ארוחת מלכים, שכללה סטייקים ומאכלי ים. שירה צחקה ואמרה שהיא צמחונית, אך עמית נהנתה מאוד מהארוחה. כשגלגל סיגריה, עמית נזפה בו, בבדיחות הדעת, ואמרה שהוא חייב להשתפר בביצוע המשימה – כי כמו שהוא מגלגל, עדיף שיפסיק לעשן. הן בילו בין החופים להוסטל, וקייל מספר שעמית הייתה כמו פרח אש – אנרגטית וחריפה, עסוקה בלתת ולא בלקבל, מלאת שמחת חיים וכיפית. הוא מאוד נהנה לשהות במחיצתה והיה משועשע מההקנטות שלה. קייל הכיר אותה ארבעה ימים בלבד, אך לא ישכח אותה לעולם.
גם בטיולים מעבר לים, עמית הייתה מלאת ביטחון ולא פחדה מכלום. כשהלכה לבדה בחושך בסמטה חשוכה, כשבצד אחד הג'ונגל ומן העבר השני הים, צעדה בביטחון, בידיעה ששום דבר רע לא יקרה לה.
השקט והנופים המהממים של מרכז אמריקה שבו את ליבה עד כי קצת התאכזבה כשהייתה צריכה לחזור ארצה לנוף העירוני המוכר ולמצב הביטחוני הרעוע במדינה. היא ידעה כי תחזור שוב לטייל באזור.
חצי שנה לאחר ששבה ארצה, תכננה עמית לנסוע לדרום אמריקה. הפעם, עם חברתה הטובה קרן. עמית שיקפה לקרן את גישתה לחיים, ומהם התנאים שלה לנסיעתן המשותפת. גם הפעם, נסעה לשלושה וחצי חודשים, והיעד היה: אקוודור, קולומביה, איי גלפגוס והקרנבל בפלורה אשר בברזיל, שם דרכיהן של קרן ועמית התפצלו. הפעם, עמית כבר הייתה מנוסה וידעה לכוון את עצמה טוב יותר, והטיול הזה היה מדהים עבורה. לקראת נסיעתה, יובל ביקשה ממנה שתביא לה מדרום אמריקה תיק מיוחד שאהבה ועמית הפכה עולמות כדי למצוא אותו.
קרן סיפרה למיכל, כי בתחילת טיולן המשותף מצב הרוח שלה היה ירוד, משום שזה עתה נפרדה מבן זוגה. היא הציעה לעמית שייפרדו בדרך, מתוך תחושה שהיא הורסת לה את הטיול, אבל עמית לא הייתה מוכנה לשמוע. היא אמרה לה: "אני אהיה איתך, אבכה איתך ואעזור לך להתרומם". קרן לא תשכח לעולם כיצד עמית הייתה שם בשבילה, חברה טובה ותומכת.
במהלך כתיבת ספר זה, קרן שלומדת רפואה בחו"ל, שלחה למיכל מכתב ארוך שבו פירטה את החוויות שלה עם עמית בדרום אמריקה. זמן קצר לאחר תחילת הטיול הן הגיעו למונטניטה, עיירת חוף תוססת באקוודור, שהפכה לאחת האהובות על עמית. כאן היא קיבלה את כינויה "מונטניטה", שליווה אותה כל הטיול. קרן מספרת על ה"דייט" המביך והמשעשע של עמית עם מייקו, ואלה הדברים בלשונה: "אז את כהרגלך היית רגילה ללכת בחוף ולהחמיא לאנשים אקראיים על כל מיני דברים ולחייך ולפתוח בשיחה וככה הכרנו את מייקו וישבנו בחוף ודיברנו איתו. הוא כמובן ביקש את המספר שלך ואת בתמימותך לא הבנת שהוא מתחיל איתך וחשבת שזה נטו ממקום ידידותי. מונטניטה היא עיירה סופר קטנה, שכולם מכירים את כולם, אז כמובן שפגשנו את מייקו שוב פעם יום אחרי, כשהלכנו לארוחת בוקר במסעדה. הוא ראה אותנו והצטרף ואת עדיין לא הבנת את הרמז – שהוא בעניין שלך. באחד הערבים הלכנו למסיבה ויצאנו ממנה בסביבות 5:30 בבוקר, ומייקו ראה אותנו וביקש ממך שתבואי איתו לטייל על החוף ולראות את הזריחה. הייתה בעיה אחת, מייקו לא דיבר אנגלית ואת לא דיברת ספרדית ואני הייתי מתרגמת את רוב השיחות שלכם עם הספרדית המאוד לקויה שהייתה לי. מפה לשם, אנחנו הולכים על החוף – מייקו, את ואני – הוא בטוח שאתם בדייט, את בטוחה שזה לגמרי תמים ואני, גמורה מעייפות, משמשת כמתורגמנית. רק אחרי חצי שעה מלאה בשתיקות מביכות, סוף סוף הבנת שהוא חושב שזה דייט כי הוא ביקש לנשק אותך, ופשוט מהמבוכה העמדת פנים שאת לא מבינה מה הוא רוצה. אחרי זה סירבת לו בעדינות, אבל המסכן כנראה היה ב"קראש" חזק עלייך, כי יום אחרי הוא בא לשבת איתנו בים שוב פעם כמה שעות ולא עזב אותך למרות כל פערי השפה והעובדה שלא דיברת איתו. היית ממגנטת, עמיתי. כל שאר השהות שלנו במונטניטה, עד שמייקו המשיך ליעד אחר, תכננו איך להתחמק ממנו ואיך לא לפגוש אותו כי לא רצית לפגוע בו".
קרן מספרת גם על הלילה הראשון בבוגוטה, שהיה "סרט אימה" כדבריה. הן הגיעו בלילה לבוגוטה, לאחר עיכוב של ארבע שעות בטיסה מברזיל, ופספסו את הצ'ק אין להוסטל. הן לא הצליחו ליצור קשר עם ההוסטל, לכן החליטו לנסוע לשם במונית ולדבר עם האחראי פנים אל פנים. כאשר הן הגיעו ליעדן, הדלת הייתה נעולה ואיש לא ענה לצלצולי הפעמון התכופים. השתיים מצאו את עצמן באמצע הלילה ברחוב בבוגוטה, מבוהלות ומתפללות שלא תתקלנה בשודד. עמית ידעה על הוסטל קרוב בשם "קאסה ארי", שהיה בבעלות ישראלית, ושם עזרו להן להשיג בטלפון את ההוסטל שאליו היו צריכות להגיע. בשתיים בלילה הן גררו את עצמן שוב עם המזוודות והתיקים להוסטל שלהן. כשהגיעו, הבינו שאיש אינו מחכה להן ולא היה להן מושג מה מספר החדר שלהן והיכן המפתח. הן התיישבו על ספה במסדרון צר שבו התאורה היחידה הייתה של חיישני תנועה. כל חצי דקה הן זזו כדי שהאור יידלק שוב ויאיר את החשכה. לפתע נשמעו דפיקות רמות בדלת ומישהו ביקש שהן תכנסנה אותו פנימה. הן התלבטו האם להיענות לו, אך משום שלא ידעו אם הוא בחור במצוקה או גנב, החליטו שלא לפתוח את הדלת. בחלוף רבע שעה, נשלח אליהן סרטון מצמרר המראה, בעזרת הפלאש, את הדרך לחדרן מהמסדרון שבו ישבו. כשביקשו לדעת היכן המפתח, קיבלו הנחיות לחפש אותו מאחורי אחד הציורים המפוזרים ברחבי ההוסטל. עמית החלה לצחוק ואמרה: "מה, אנחנו בחדר בריחה?", וקרן רק הודתה על שהיה להן שכל לקנות "סים" עם ווי פיי שאפשר להן לתקשר עם אנשי ההוסטל. האירוע הזה הפך לאחד מסיפורי המפתח בטיול שלהן, שעליו יכלו לצחוק בדיעבד.
קרן זוכרת כיצד עמית התרגשה מהמסיבה שארגנה בפלומינו – עיירת חוף קטנטונת בצפון קולומביה, שמאוד מצאה חן בעיני עמית. קרן כבר עזבה ליעד אחר, אך עמית התקשרה אליה למוחרת וסיפרה לה בהתלהבות מה היה. פלומינו הייתה מקום מאוד שקט וקטן, שאין בו מסיבות, ועמית החליטה לארגן שם מסיבה. היא הלכה לחפש מקום מתאים על החוף, ולאחר שמצאה מקום ראוי, ביררה עם אנשים מי יודע לתקלט. עמית מצאה כמה תקליטנים שהיו מוכנים לסייע, אך לא היה להם ציוד מתאים. היא החלה לאסוף כסף מהנוכחים כדי לשכור ציוד והצליחה "להרים" מסיבה מהממת רבת משתתפים על שפת הים. עמית התרגשה שזה קרה בזכותה, וקרן אומרת שזה קרה כי הייתה נחושה, ואם רצתה משהו זה היה קורה, בדרך זו או אחרת. "אף פעם לא היה משעמם איתה", מספרת קרן.
לעמית הייתה יכולת לסחוף אחריה אנשים. במדיין שבקולומביה, אחד המקומות שבהם נהנתה במיוחד במהלך הטיול, עמית קנתה בוקסה חדשה, הפעילה אותה והשמיעה מוזיקה בקולי קולות. היא הלכה ברחוב, מרקדת לצלילי המוזיקה, בשיא הטבעיות. קרן התפעלה מיכולתה של עמית לעשות מה שבא לה, בלי לחשוב מי מסתכל עליה ומה אנשים יגידו – "פשוט עשתה מה שעשה לה טוב". אנשים החלו לרקוד איתה וללכת אחריה, וכמה רקדני ברייקדנס, תחום פופולרי במדיין שמוביל רבים להופיע ברחוב, הצטרפו לריקודים. קרן יודעת כי זה היה אחד הרגעים האהובים על עמית בטיול.
אחד המקומות המרהיבים ביותר שבהם ביקרו יחד היה איי גלפגוס. עמית חישבה כל גרוש והתלבטה עם מיכל האם לוותר על הנסיעה לשם, משום שהייתה יקרה והיא חששה שהדבר עלול לבוא על חשבון המשך הטיול. ג'קי אמר לה: "מה את דואגת כל כך הרבה, תעשי מה שבא לך…". סבתא אילנה ביקשה להעביר לעמית כסף כדי שלא תפסיד את החוויה, אך עמית סירבה לקבל את הכסף וטענה שעדיף שהכסף הזה יישמר ללימודים. אילנה התעקשה, והכסף נשלח.
עמית, שאהבה את הים, התלהבה במיוחד מגלפגוס. הן ראו כלבי ים מטיילים חופשי ברחוב ועל הספסלים, ועמית התמוגגה מהם. בכל פעם שראתה אותם, הקול שלה השתנה והיא דיברה אליהם בטון ילדותי, כאילו היו תינוקות קטנים, ואמרה: "איזה חמודיםםם, בא לי אחד כזה הביתה". כשהגיעו להוסטל, מיהרו לעשות צ'ק אין ולצאת החוצה כדי לסייר ולחקור את האי המדהים הזה, העשיר בנופי טבע ובחיות. עמית הנלהבת (המכונה גם "עמיתלהבת"), שמיהרה כל כך להגיע ולהתחיל את הטיול, נפלה בירידה עם המזוודה. "היא הייתה פשוט כל כך קלאמזית, אבל בדרך הכי מצחיקה וחמודה שיש", מספרת קרן. בכל יום ערכו שתיהן סיור צלילה אחר עם שנורקלים ונהנו בטירוף. למרות שלעמית היה ניסיון רב בצלילה, היא אמרה שזה היה הנוף הכי יפה שראתה ומגוון החיות היה מרשים. לאורך כל התקופה ששהו שם, החיוך הענק של עמית לא מש מפניה, והיא נראתה כילדה שנתנו לה גלידה.
במהלך הטיול הן הכירו אנשים רבים, והיו גם המון תקלות ועיכובים. המוטו של עמית היה: "אם החיים שלך נתנו לך לימון – תוסיף לזה ערק". הטיול התממש בדיוק כפי שרצתה, היא פגשה אנשים חדשים, ראתה נופים מרהיבים ונהנתה מהחופש שאפשרה לעצמה.
עמית ושירה במרכז אמריקה
עמית וקרן בדרום אמריקה
עמית ושירה מביטות אל האופק
הטיול ארך שלושה וחצי חודשים, אך הקשר עם עמית ומשפחתה היה כמעט יום־יומי. סבתא נחמה, שהייתה בטיול מאורגן בדרום אמריקה זמן קצר לפני נסיעתה של עמית לשם, התכתבה איתה וחלקה את חוויותיה. סבא וסבתא נלחצו מהטרֶקים שעשתה, אבל ליוו אותה בליבם בכל החוויות שלה, בין אם זה באנג'י או כל פעילות מאתגרת אחרת. היא "עפה על החיים", אומרת סבתה ומספרת שכל הודעה של עמית אליה הסתיימה במילים: "אני אוהבת אותך".
עמית שבה ארצה לאחר שקיבלה תשובה חיובית מהמכללה האקדמית בתל אביב, שם תכננה ללמוד. מסיבת ה"נובה" הייתה האתנחתא האחרונה, בטרם יחלו הלימודים התובעניים והאינטנסיביים ב"אקדמית".
יצר הנדודים לא עצר. זמן קצר לאחר שובה מדרום אמריקה, עמית רצתה לנסוע להודו וביררה על המקום עם שגב, שגר שם מעל לשנה. ג'קי הציע שתישאר קצת עם המשפחה, הלוא רק עכשיו חזרה מטיול גדול בחו"ל.
עמית, שלא אהבה להצטלם במסגרת המשפחה, הרבתה לתעד את חוויותיה בדרום אמריקה והתמונות הללו נותרו כמזכרת נצח מהרגעים הכי מאושרים בחייה.
25.9.2000 — 7.10.2023
אהובה על הוריה מיכל וג׳קי, ועל אחיה אורי ויהלי
״לנצח אנגנך.״