ילדות, משפחה וחברים
עמית נולדה ב־25.09.2000 (כ"ו באלול התש"ס), כבת בכורה למשפחה בת חמש נפשות: אימא מיכל, אבא ג'קי והאחים אורי ויהלי. את שמה בחרה מיכל, שפגשה ילדה מהממת בשם עמית, עוד לפני שהכירה את ג'קי, וידעה כי זה השם בו תקרא לבתה בבוא העת.
ג'קי חווה את עמית לראשונה עוד בטרם נולדה. כשמיכל הייתה בהיריון, חלם שתיוולד לו ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות. מיכל צחקה על משאלת הלב של האב לעתיד, אך לג'קי העניין נראה חתום וגמור – החלום היה חד וברור. מיכל, לעומתו, חלמה דווקא על בן בהיר שיער. באותה עת מיכל למדה בקורס על דמיון וחלום ונדרשה לנתח חלום משלה, אך לא הצליחה לזכור אף אחד מהם. היא הניחה מחברת מתחת לכר במיטתה, וזה היה אחד החלומות הבודדים שהצליחה לתעד.
במהלך הלידה עמית התינוקת בלעה מי שפיר וכל גופה הכחיל. בקור רוח בלתי מוסבר קרא ג'קי לאחות שתזעיק רופא חירום, ובינתיים ביקש לסייע למיילדת. בתושייה רבה הוא החזיק את עמית ברגליה והפך אותה, כשראשה כלפי מטה, והאחות ניקזה את המים מריאותיה. למרבה המזל הכול בא על מקומו בשלום.
עמית נולדה עם שיער בהיר כל כך, עד כי לא ראו את הגבות שלה וגם לא את שער ראשה, שהיה שקוף. ג'קי היה מאושר "עד הגג". הוא רצה בת בכל מאודו, משום שגדל עם אחיות וידע שבנות "זה יותר כיף מבנים". מבחינתו, עמית באה בהזמנה והוא היה סקרן לדעת כיצד תתפתח ותגדל. ג'קי היה מוקסם מעמית מהרגע הראשון, וראה אותה כבבואה שלו. הקשר שלו עם עמית, כך מעיד ג'קי, החל באהבה טהורה ובלתי מסויגת למשהו חדש ומבטיח:
"ביקשתי לעצמי ילדה שמחה ומלאת חיים, שיודעת להצמיח את האושר מתוכה. למזלי, עמית עלתה על כל הציפיות שלי. הרגשתי בתוכי כבר בהתחלה שעם הנפש העדינה של עמית, אני צריך לאפשר לה הרבה מרחב וחופש להתפתח ולצמוח לילדה שהיא. החיים שלי עם עמית היו מלאים בהרבה מובנים. התעצמתי וגדלתי דרכה ובהשראתה, מבחינתי היא הייתה גשם של אור. האופי, הרגש והבחירות של עמית לאורך חייה גרמו לי נחת רוח. הרגשתי, כאב לבתו היחידה, צורך חזק לגונן עליה, לנהוג כלפיה ברכות מיוחדת והכול באופן טבעי ולא מאולץ. נפשי נקשרה בנפשה מיומה הראשון".
עם לידתה של עמית זכתה מיכל בתואר הנכסף – אימא. כשיש תינוקת בבית, הלילות "לבנים" והיא לא תישן יותר לילה שלם, למשך הרבה זמן, כך אמרו לה. להפתעתה, עמית הייתה תינוקת נוחה מאוד, שישנה שנת ישרים כל הלילה. יותר מכך, הילדה לא השכימה קום כשאר התינוקות בני גילה, ומיכל נאלצה להעיר אותה כשראתה שהשעה כבר תשע בבוקר והילדה עדיין ישנה. כשעמית הייתה בת חודש התגנב לליבה של מיכל ספק והיא חששה שמשהו לא תקין עם הילדה. היא פנתה לרופא, שחייך בהבנה למראה האם הטרייה והמוטרדת. הדאגה הייתה מיותרת, ועמית גדלה והייתה לפעוטה מהממת, ערנית ושובבה, שהתפתחה היטב – ממש "לפי הספר".
מיכל נהנתה מאוד לבלות שעות איכות ארוכות עם בתה, שגדלה ויפתה לנגד עיניה. זו הייתה גם הזדמנות "לנסות עליה" את כל התאוריות שלמדה בתואר הראשון שלה בפסיכולוגיה. כל מה שנאמר בקורס, מייד יישמה על עמית. "לא נתתי לה רגע מנוחה, אולי בגלל זה הילדה לא רצתה להתעורר בבוקר", היא אומרת בחיוך. כשטיילה איתה ברחוב, אנשים ביקשו לגעת בתינוקת היפהפייה שבעגלה. כשהלכה לקניות בסופרמרקט השכונתי, לא הייתה מוטרדת איך תסתדר עם הילדה – תמיד היה מי שהתנדב לנדנד את העגלה או להחזיק אותה על הידיים. עמית המתוקה הייתה חברותית מאוד ובעלת ביטחון עצמי ושבתה את לב כולם.
הקשר בין מיכל לבין בתה הבכורה היה מיוחד מאוד. עמית ידעה שהיא תמיד יכולה לפנות לאימה ברגעים של בלבול, לבטים או צורך לשתף. היא פנתה אל אימה בכל נושא: כשרצתה להתייעץ איך לפנות לידיד טוב שאולי נפגע ממנה, כשהתעצבה בעקבות תחושת ריחוק מחברה, כשהתלבטה האם נכון יהיה לקצר את הטיול בדרום אמריקה בגלל החבר לשעבר, שלחץ שתחזור הביתה מוקדם יותר, והאם כדאי לנסות להחיות קשר שכבר נגמר.
מיכל זוכרת שמדי פעם הייתה יוצאת עם עמית, יהלי ואורי לטייל בטיילת וזה היה זמן איכות יקר: "היינו הולכים כל הדרך על הטיילת רק כדי שבסוף הדרך נוכל לשבת לשתות משהו, לאכול סושי ולקשקש. ליוויתי את עמית כל הדרך לבאר שבע בשביל לבדוק את תנאי הקבלה ללימודים. אני זוכרת את הנסיעה הארוכה בה כל הדרך, הלוך וחזור, דיברנו המון, צחקנו ושרנו. אני זוכרת את היום הזה כיום קסום, כאילו קיבלתי מתנה – כמה שעות של "ביחד", רק אני והיא. עמית תמיד ידעה שתמצא אצלי אוזן קשבת וכתף תומכת. נרתמתי, ללא היסוס, כשביקשה שאסיע אותה לבסיס או לעבודה ושאאסוף אותה, גם אם בשעת לילה מאוחרת או אפילו בזמן אזעקה. איכשהו, אי אפשר היה לסרב לעמית, והנסיעות האלה הפכו לרגעים הכי מיוחדים, שבהם היינו רק אני ועמית, ודיברנו על הכול ועל סתם, על מוזיקה ועל חברים, על עבודה ועל זיכרונות ילדות. לעמית הייתה היכולת לגרום לכל מי שסביבה לרצות לראות אותה מחייכת ושיהיה לה טוב".
כשהייתה בגן, עמית הייתה ילדה שהגננות אוהבות במיוחד: חייכנית, מלאת שמחת חיים ואסתטית מאוד. מיכל הלבישה אותה רק בבגדי מעצבים, ועמית הקפידה שהגרביים יתאימו לשמלה (ולפעמים אפילו התווכחה עם מיכל בנושא). וסיכות – היו חייבות להיות המון סיכות בשיער.
כשעמית נולדה, אילנה – אימא של מיכל – הייתה עימה בחדר הלידה. לאחר שעטפו היטב את התינוקת שזה עתה יצאה אל העולם, ג'קי לקח אותה בזרועותיו, פנה אל אילנה ואמר: "סבתא, קבלי מתנה", והניח בידיה את עמית. מאותו הרגע נוצר חיבור בל יינתק בין הסבתא המאושרת לנכדתה, שנראתה לה הכי יפה בעולם – תינוקת מושלמת.
אילנה חיכתה בכיליון עיניים להיות סבתא ותשעת ירחי הלידה נראו לה כנצח. כשנולדה עמית, נכדתה הבכורה, החליטה אילנה לבוא באופן קבוע, אחת לשבוע, לבקר את נכדתה האהובה (חוץ מהפעמים בהן באה לעשות בייביסיטר) ולהביא לה מתנה. היא רק רצתה לשמוע את הצחוק המתגלגל ובעיקר, "לנשום" אותה. זה היה התענוג הכי גדול עבורה. היא שיחקה איתה, סיפרה לה סיפורים, לקחה אותה לגינה הסמוכה ונדנדה אותה בנדנדה והייתה רק איתה עד שאורי נולד, ואז בילתה עם שניהם יחד. בחגים לקחה ימי חופש ונהנתה עם נכדיה ב"חי כיף", בג'ימבורי, בבאולינג, בהצגות ובסרטים. סבתא אילנה חיכתה כל השבוע לימים האלה בהם ביקרה את נכדיה.
באותן שנים אילנה עבדה בתחום המכירות ונהגה לספר לכל הסובבים אותה על הנכדה הראשונה שלה. היא לא הפסיקה לדבר על נכדתה האהובה ורק חיפשה מי שיקשיב. "כשיימאס לכם, תגידו", נהגה לומר לכל מי שהקשיב לה.
לאילנה היו שני חתולים בביתה. ג'קי חשש שמא הפרווה שלהם תזיק לתינוקת הרכה והתעקש שאילנה תלבש על בגדיה את חולצת הג'ינס הכחולה שלו כדי לוודא שאף סיב של פרווה לא יגיע אל בתו. וכך, בכל התמונות המשפחתיות של אילנה עם עמית הקטנה היא לבושה בחולצת הג'ינס הכחולה של ג'קי.
בימי שבת, כשכל המשפחה התאספה אצלה לארוחת צוהריים, סבתא אילנה פתחה "שולחן ילדים", סביבו ישבו כל נכדיה (הילדים של מיכל ושל גיל, אחיה). אחרי הארוחה המבוגרים ישבו לפטפט בסלון ועמית, אחֵיה ובני הדודים שלהם התיישבו ל"שעת יצירה" במהלכה צבעו בחוברות ציור, הדביקו מדבקות, שיחקו בקלפים ובנו בקוביות ובאבני לגו. הבית של אילנה היה מלא בצעצועים אותם קנתה לנכדיה, והיא נהנתה לראות אותם משחקים יחד. בסוף המפגש המשפחתי לקחו הנכדים הביתה מתנות לגו, חומרי יצירה, הדבקת צמידים ומכשיר שחורט על שרשראות. עמית אהבה במיוחד את חומרי היצירה האלו. אביב, חברתה של מיכל, חשבה שלא רצוי שהקשר של אילנה עם נכדיה יהיה על בסיס מתנות, אבל אילנה ענתה לה: "אני סבתא של מתנות". "רציתי להיות סבתא מושלמת", אומרת אילנה והיא אכן כזו.
סבתא אילנה אהבה לקחת את הנכדים לטיולים כדי להתחבר ולטפח את הקשר. היא נזכרת בחיוך בנסיעתה עם ארבעת הנכדים הגדולים, ביניהם עמית, ל"ספארי" ברמת גן. עמית התרגשה במיוחד לראות את הג'ירפה וכשפתחה את חלון המכונית הג'ירפה הכניסה את ראשה פנימה. כולם התפוצצו מצחוק ולא ידעו מה לעשות, עד שהג'ירפה החליטה שמיצתה את האירוע והוציאה את ראשה מהרכב. "זה היה יום כיפי ומלא בהנאה", נזכרת אילנה.
ככל שעמית גדלה, הקשר שלה עם סבתא אילנה העמיק והתהדק. הן היו מפטפטות ביניהן, ועמית אהבה לשמוע סיפורים על ילדותה של מיכל, אימה. כשמיכל וגיל, אחיה, היו קטנים, נסעה המשפחה לניגריה למשך שמונה שנים, לסירוגין (שנתיים שם ושנה בארץ), ואת השנה האחרונה העבירו בארצות הברית. עמית אהבה לשמוע על התקופה הזו. מיכל, גיל ואילנה נהגו לטייל הרבה יחד. פעם נסעו לטבריה, ובהזדמנות אחרת, נסעו לראות סרט בחיפה או להעיף עפיפונים. זה היה ההווי המשפחתי של אם צעירה ושני בני עשרה. יותר מכול הם אהבו לנסוע ו"ללכת לאיבוד". עמית, ששמעה את הסיפורים על הבילויים המשפחתיים, התלהבה מהרעיון ואמרה לסבתה: "בואי נלך לאיבוד", והן נדדו להן עם הרכב של אילנה ימינה ושמאלה, ללא תכנון מוקדם, והתפקעו מצחוק.
כשיהלי נולד, עמית כבר הייתה נערה צעירה והיו לה עיסוקים נוספים, חברות וחוגים, אבל היא לא רצתה לפספס את המפגש השבועי עם סבתה האהובה. היא הצטרפה לסבתא אילנה, כשלקחה את יהלי הקטן לג'ימבורי, ובעוד יהלי מקפץ לו בחדווה על המתקנים, עמית בת ה־14 ואילנה ישבו לפטפט. בדרכן הביתה הלכו לאכול פיצה ביחד.
כשעמית סיימה את הצבא, כבר היה צריך לקבוע איתה פגישה מראש, משום שהייתה עסוקה מאוד בעבודה, מספרת אילנה. השתיים נהגו לקבוע להן "דייט" ולדבר על הנעשה בחייהן. הן גם היו מתכתבות ביניהן המון, בעיקר כשעמית הייתה בחו"ל. סבתא אילנה סיימה כל הודעה ב"רק תשמרי על עצמך", "אל תיקחי בקבוקים פתוחים", "אל תלכי עם מי שאת לא מכירה" ו"תהיי תמיד עם חברה". עמית הבטיחה לה שתשמור על עצמה.
השיחה האחרונה ביניהן הייתה ב"קניון הזהב". יהלי שיחק והן התיישבו לדבר על המצב בארץ. אלה היו ימי המחאות כנגד הרפורמה המשפטית, וסבתא אילנה אמרה לעמית שהייתה רוצה לנסוע לקפריסין, להתרחק מהמהומות ו"לנקות את הראש". עמית ענתה לה: "אני באה איתך!" וסבתא אילנה מסכמת: "אילו, אילו היינו נוסעות לקפריסין אולי, אולי, אלוהים, אולי עמיתי לא הייתה הולכת לפסטיבל נובה. אני בוכה על כך".
ככל שעברו השנים ועמית גדלה, הקשר ביניהן התחזק והן היו כמו שתי חברות טובות. אילנה זוכרת את כל המפגשים עם נכדתה הבכורה ואת צחוקה המתוק ומתבוננת, שוב ושוב, בהתכתבויות ביניהן כשעמית הייתה בחו"ל.
היא זוכרת אותן יושבות עם יהלי בסלון ומשחקות בקלפים, ואיך כשעמדו לצאת מהבית, עמית הופיעה עם חולצת בטן חשופה. "ככה את הולכת?" אילנה שאלה ועמית ענתה: "אה, לא" והחליפה לאותה חולצה בצבע אחר. אילנה צחקה, בינה לבין עצמה, על פער הדורות.
באוגוסט 2023 נסעו מיכל, ג'קי ויהלי לטיול במדריד. בשבת בבוקר של אותו שבוע, אורי ועמית התקשרו לסבתא אילנה והציעו לה להצטרף אליהם לארוחה במסעדה. כעבור שעה סבתא התייצבה בביתם, ויחד הלכו למסעדת "ג'ירף" בראשון לציון. הם הסתכלו על התמונות שהמשפחה שלחה ממדריד, צחקו ושלחו חזרה תמונה משותפת שלהם מהמסעדה. כשחזרו הביתה, השניים הזמינו את סבתם לכוס קפה. אילנה מודה שלא תשכח לעולם כמה נהנתה באותו היום.
סבתא אילנה חותמת את הדברים שכתבה על עמית ועל הקשר ביניהן כך: "אני מתגעגעת. אוי, כמה אני מתגעגעת, ילדה יפה שלי… אין יום שאני לא יושבת עם התמונות שלך, עמיתי, ובעיקר מקשיבה לשיחות המוקלטות שלך, לשמוע אותך מדברת וצוחקת. מאמי שלי, אני אוהבת אותך עד כאב ומתגעגעת כל כך".
עד ללידת עמית מיכל וג'קי גרו בביתה של אילנה. היום בו יצאה מיכל מבית החולים, והתינוקת הקטנה בידיה (28.9.2000), היה גם היום הראשון של ההורים הטריים בדירתם החדשה. הדירה אליה עברו הייתה בשכונה חדשה בבנייה, שלא הייתה בה גינת משחקים, ואפילו לא כביש. זה היה "בניין באמצע שום דבר", כפי שמספרת מיכל.
כשעמית הייתה בת שלושה חודשים, מיכל הכירה את אביב, שבנה דר היה בן גילה של עמית והם הפכו לחברים הכי טובים. אביב מספרת שהייתה אז תושבת חדשה בעיר. בעודה בוכה לאחותה בטלפון איזו שטות עשתה כשבאה לגור בראשון לציון, קלטה עינה את מיכל מטיילת עם עגלת תינוקות. באותו רגע הרגישה מבפנים שזו עומדת להיות חברתה הטובה. השתיים אכן התיידדו מייד ושני הקטנטנים, שנולדו בהפרש של יום אחד בלבד, שיחקו יחד על מזרן הפעילות, שיחקו בגינה והלכו יחד לגן. המשפחות גם בילו בחופשות משותפות. זו הסיבה שתמונות ילדות רבות של עמית הן עם דר, הוא שחום עור, והיא תינוקת יפהפייה עם עיני תכלת גדולות ושפתיים דובדבן.
עמית הלכה לגן יחד עם דר וחברים נוספים. מדי יום, כשמיכל אספה את עמית מהגן, היה להן ריטואל קבוע. הן היו עוצרות בגינת המשחקים, שם פגשו את אביב ואת לילך, אימא של אלעד – בן גילם של עמית ודר. בנוסף, הן ערכו ארוחות ערב משותפות. אלעד ליווה את עמית עד סוף בית הספר היסודי, ועם דר הקשר נמשך גם לאחר מכן. היה ביניהם חיבור מיוחד והם הרגישו כמו אחים. לימים, תספר לילך לג'קי שבחג הסוכות, ימים ספורים לפני אסון ה"נובה", בני משפחתה הוציאו אלבומי תמונות של אלעד והתבוננו בתמונות הילדות שלו עם עמית. היא לא יודעת להסביר מדוע חשו צורך להסתכל בתמונות, אחרי כל כך הרבה שנים.
קרן, חברה טובה של מיכל, נזכרת שבזמן שמיכל למדה באוניברסיטה, ג'קי נהג לקחת את עמית לים. הוא הגיע עם תיק ובו כל הציוד הנדרש, כולל טיטולים ובקבוק. כשפרש על החול מחצלת, כל האימהות סביב הביטו בהתפעלות באבא המאורגן וה"מתוקתק".
כשאביב ומיכל לקחו את דר ואת עמית איתן להאנגר של בגדים, עמית איבדה עניין ונעלמה, כהרגלה. כשחשו בהיעדרה, רצו בבהלה לשומר ווידאו איתו שילדה קטנה לא יצאה מהחנות. עמית נמצאה מתחבאת בין הבגדים התלויים, מרוצה מעצמה.
אביב נזכרת איך בימי ראשון הלכו יחד להופעה של "ישראל והגיטרה". עמית השתעממה מהמופע ונהגה לברוח ולשוטט לבדה בקניון. מיכל כעסה עליה, ועמית הביטה בה במבט חודר ולא הגיבה.
די היה לפגוש את מבטה של עמית כדי לסלוח לה על הכול. רק פעם אחת בלבד הענישה אותה מיכל ושלחה אותה לחדרה. עמית סירבה לצאת משם ומיכל התנצלה בפניה וביקשה, בכל לשון של בקשה, שתצא החוצה. עמית התבצרה בעמדתה, שעה ארוכה, עד שהתרצתה. ג'קי, לעומת מיכל, מעולם לא הביע רגש כועס על בתו, לה קרא בחיבה "טוצ'י" – שם שיהלי הדביק לה כשהיה קטן. היא הייתה "הילדה של אבא", והוא התנהג אליה בסלחנות.
כשמיכל ילדה את יהלי, בערב יום העצמאות, עמית התקשרה לאביב ושאלה האם היא יכולה לבוא לביתה עם אורי. אביב חשה גאווה גדולה על כך שמבין הסבתות ושאר קרובי המשפחה, עמית בחרה לבוא דווקא אליה. "הדיבור של עמית היה צחוק מתגלגל, והיא הייתה מלאת שמחת חיים", מספרת אביב.
מיכל האריכה את חופשת הלידה עד שעמית הייתה בת שבעה חודשים, ואז חזרה לעבודתה במשרד עורכי דין. עמית עברה לידיה האוהבות של סבתא נחמה – אימו של ג'קי – שגידלה את כל הנכדים שלה. סבתא נחמה, המחוברת מאוד לנכדיה, הייתה קשורה לעמית, שהייתה הנכדה השלישית בחבורה, קשר עמוק. היא טיפלה בעמית, ובו־זמנית, גם בשגב, בן דודתה של עמית, הגדול ממנה בשנה. כשהלכה איתם יחד, הם נראו כאחים. בעוד שגב השובב התרוצץ מלא אנרגיה או נעלם בשטח, עמית התנהגה למופת. היא נהגה לשחק לבדה או להתנדנד על הנדנדה.
באחת הפעמים בהן עמית הייתה אצל סבתא נחמה, סיון – אחותו הקטנה של ג'קי – שמרה עליה. היא ישבה והאכילה את עמית בזמן שזו יושבת בכיסא האוכל שלה וצופה בתוכנית ילדים בטלוויזיה. עמית, שסבלה מריפלוקס (תופעה מוכרת אצל תינוקות של חזרת תוכן הקיבה לוושט), פלטה את האוכל. סיון, שהייתה אז תלמידת בית ספר, נלחצה והתקשרה בבהילות לנחמה וביקשה את עזרתה.
בהגיעה לגיל שנתיים, עמית הלכה לראשונה לגן, וסבא סמי נהג לאסוף אותה משם. באחד הימים, אמרה לו שיש לה חצי קילו של חול ברגליים. סבא חלץ את נעליה וניקה את רגליה היטב. עמית הקטנטונת אמרה לו: "אם ככה, לא ארחץ את הרגליים בבית…"
כשיצאו יחד לפיקניק, אמרה לו עמית: "סבא, אתה מנצח את כולם בשש-בש, מתי תלמד אותי?" מייד החליט סמי ללמד את נכדתו הקטנה לשחק שש־בש. לפעמים, כשבחרה במהלך מוטעה, ביקשה לחזור בה ולבצע את המהלך מחדש כדי לנסות לנצח אותו. היא הייתה הישגית כבר מגיל צעיר. כשגדלה, נהג סמי לשוחח עם נכדתו האהובה על תוכניותיה ללימודים אקדמיים ועל עבודתה.
סבתא נחמה חששה לשלום נכדיה, ואם איחרו להגיע לביתה, הייתה מלחיצה את סמי בדאגנותה. היא ביקשה מכל נכד שבא לבקר בביתם, שישלח לה הודעה שהגיע הביתה בשלום כדי שתוכל ללכת לישון בשקט.
סבתא נחמה היא בשלנית נהדרת ונוהגת להכין לכל נכד את המאכלים והמאפים האהובים עליו. כבר ממדרגות הכניסה לבית, עמית הייתה מריחה את הקוסקוס הטעים ואת מרק הארטישוק החמצמץ, הטבול ברוטב צהוב מכורכום, ובו כופתאות הבשר העסיסיות שסבתא נחמה בישלה לה במיוחד. עמית אהבה את האוכל הנפלא שסבתא נחמה בישלה ונהנתה מהחריפות שלו. היא התענגה על המלוחייה – מרק מעלים ירוקים המזוהה עם העדה המצרית.
יותר מכול אהבה עמית את עוגיות ה"אורייבה" הנימוחות של סבתא. נחמה נהגה להכין לה קופסה מלאה בהן, רק בשבילה. גם את עוגת הגבינה עם הפירורים אהבה עמית, ונחמה, שהתלוננה שעמית אוכלת כל כך מעט, אפתה לה אותה בכל הזדמנות.
הקשר של עמית עם הוריו של ג'קי היה קרוב מאוד, והם דיברו ביניהם בתדירות גבוהה. כשהיו בחו"ל, נחמה נהגה לשלוח לעמית תמונות מטיוליהם בעולם, ועמית ענתה לה שהיא מאוד שמחה שהם נהנים. סבא סמי מספר שכשלא ראה את נכדתו במשך שבועיים, בשל עיסוקיה הרבים, הוא רצה לכעוס עליה בטלפון. אולם, מששמע את קולה העליז מעבר לקו, כעסו התפוגג. "אי אפשר היה לכעוס עליה", הוא אומר. מילות האהבה שלה והתנהלותה החיננית והנעימה השכיחו כל ניסיון לתרעומת.
נחמה מוסיפה שלעמית היה משפט קבוע: "הכול טוב", שביטא בצורה מדויקת את השקפת עולמה האופטימית.
בשולחן האוכל בבית של סבתא נחמה וסבא סמי היה לעמית מקום קבוע משלה בין אוֹרי, אחיה, לשגב – בן דודתה האהוב. שגב מספר שעמית הצטרפה אליו ואל חבריו ולקחה חלק בעמותת "אחריי", המחנכת לאזרחות פעילה ולמעורבות חברתית ומכוונת להכשרת מנהיגות צעירה בקרב הקהילה.
לדבריו, עמית הייתה תמיד מלאת אנרגיה וצחקנית, ומעולם לא ראה אותה עצובה. כשבא למקום עבודתה ב"לה-מר (La Mer)" בחוף הים, שם עבדה כמלצרית, עמית תמיד פינקה אותו בהטבות.
במשפחה יש שכבות גיל, והמשולש: יובל, שגב ועמית היה בלתי נפרד. הם היו בני דודים וחברים טובים, והחיבור ביניהם היה טבעי. סבתא נחמה נהגה להזמין את שלושת נכדיה הגדולים לארוחות בביתה כדי שיוכלו להיפגש ולשוחח ביניהם. בין עמית ליובל נרקמה מערכת יחסים קרובה, ויובל שיתפה את עמית בסודותיה הכמוסים ביותר כי ידעה שהיא יכולה לסמוך עליה וגילויי הלב שחלקה עימה תמיד התקבלו באמפתיה ובהבנה. גם עם שגב היה לעמית קשר מיוחד. הם היו קרובים זה לזה, ויש להם תמונות רבות יחד.
יובל מספרת שכל המשפחה נסעה לצימר, אחרי הרבה שנים שלא נסעו יחד, עמית הגיעה במיוחד, אחרי משמרת מאוחרת במלצרות, כדי להיות עם בני הדודים שלה. הם נהנו יחד ועשו דברים "שההורים לא ידעו". שלושתם עלו על הגג, יובל ועמית עישנו ודיברו על החיים, ושגב האזין להן ברוב קשב.
שלי, אחותו הבכורה של ג'קי ואימו של שגב, מעלה על הכתב את זיכרונותיה מעמית: "הקשר שלי עם עמית החל עוד כשהייתה בבטן. אני זוכרת את ההתרגשות שחשתי כשמיכל וג'קי בישרו לנו על ההיריון. ועוד יותר זוכרת את הרגעים שבהם מיכל, בדרכה לחדר הלידה עם פתיחה של שבע, זועקת לאפידורל, צועקת על צוות הרופאים לקבלת משכך הפלא ומבקשת לעמוד על זכויותיה במדינת ישראל, וזאת לאחר שצוות הרופאים מסביר לה כי כבר לא ניתן לתת לה אפידורל כי הבקשה הגיעה באיחור.
מה שקדם לכך הייתה שיחה שבה ייעצתי למיכל לקחת אפידורל כאשר תתחיל לחוש בכאב. מניסיוני האישי, ידעתי לתזמן את העניין בלידות שלי. אך לא האמנתי, ולו לרגע, שיש לה סף כאב כה גבוה שרק בפתיחה כזאת תחוש כאב, וזה כבר יהיה מאוחר מדי. סיפור האפידורל הפך לסיפור משעשע שדובר עוד הרבה אחרי שעמית באה לעולם.
הלידות של שגב ועמית היו בהפרש של שנה וחווינו יחד את גידול הילדים. סבתא נחמה טיפלה בשניהם כשהיו פעוטות וכך נוצרה לה חברות נפלאה, קשר ייחודי וקסום בין בני דודים – קשר של ברית עולם.
בכל מפגש משפחתי, אירוע או טיול הם נקשרו זה לזה יותר, עד שלא ניתן היה למצוא את האחד בלי למצוא גם את השנייה. התמונות שבאלבום מדברות בעד עצמן – השניים מתועדים ביחד בשלל רגעים במרוצת השנים.
כשאני חושבת על עמית ומעלה זיכרונות, אני נזכרת שתמיד זכתה לתואר הילדה היפה עם העיניים הכחולות. כשגדלה, אני זוכרת שיחות וניסיונות שבהם ניסו לשדך לה בן זוג והיא בתגובה נשארה מחויכת, קשובה, לא מתרגשת מהשיח. אני זוכרת ששאלתי אותה פעם אחת מה היא אומרת לגבי זה, והיא בתגובה ענתה: ״תני להם לדבר, זה לא מפריע לי, אני בסוף עושה מה שאני רוצה״.
עמית אכן עשתה את מה שחשקה בו נפשה, הרגשתי ששום דבר לא פגע בה ולא נגע בה. היא הייתה ילדה של חופש, עמלה לא מעט כדי לצאת מטיול גדול אחד לטיול גדול אחר עם חוויות שלא איחרו לבוא.
אני זוכרת את הרוך והעדינות שלה, נראה ששום דבר לא יכול להוציא אותה מהכלים.
בשנתיים האחרונות אני נחשפת לעוד סיפורים וזיכרונות שמלמדים אותי יותר על דמותה ואופייה של עמיתי שלנו. סיפורים שמחזקים את התחושה שהייתי רוצה לחוות אותה עוד מקרוב, לשמוע עוד סיפור נוסף ממנה, עוד צחוק מתגלגל.
רינת, אחותו של ג'קי, כותבת על עמית כך: "עמית בשבילי הייתה השראה – דמות שמסמלת חריצות, התמדה ואהבת חיים אמיתית. היא ידעה לשלב בין עבודה קשה לבין תשוקה אמיתית להרפתקאות ולחוויות חדשות. כבר מהילדות, עם עיני התכלת הכי יפות שראיתי, היא כבשה כל חדר שאליו נכנסה. גם כשלעיתים חשבנו שהיא "מעופפת", בעולם משלה, הרגליים שלה היו נטועות היטב בקרקע – עם נחישות, אחריות ועבודה קשה בכל מה שהיא עשתה, ועם זאת בקלילות, או כך לפחות היה נדמה לי. שיחותינו על פירסינג, קעקועים, צלילה או צניחה וכמובן – רכיבת סוסים, היו תמיד מלוות בהתלהבות שלה, ברצון לטרוף את העולם ולחוות אותו עד הסוף. לא פעם הרגשתי שאני חיה דרכה את החופש והנעורים. כשטיילה במקומות רחוקים והביאה איתה את האנרגיה המיוחדת שלה, חלמנו שיגיע הזמן ונעשה את כל זה ביחד – והחלומות האלו ילוו אותי תמיד.
עמית לא הפסיקה למלצר כדי לממן את הטיול הגדול הבא לפני תחילת הלימודים, ותמיד מצאה זמן לשמור על הקשר איתי – אם בהתכתבויות ב"אינסטגרם" או ב"וואטסאפ", ואם כשהייתה מסכימה לעשות בייביסיטר ללוקה, הכלבה שלנו, וישנה אצלנו בבית, תמיד בחיוך, באהבה וצחוק נבוך ומתוק. עמיתוש לא אהבה להקליד הודעות, אז נשארו לי הקלטות מהודעות שהיא שלחה ואני מוצאת את עצמי מאזינה להן לעיתים קרובות.
אני זוכרת איך הייתי משגעת אותה שתסכים שאשדך לה בחורים, והיא הייתה מתחמקת מזה בחינניות ובאלגנטיות, כמו שרק היא ידעה, בתואנה שהיא בפסק זמן עם החבר, שהיא מתכננת טיסה ולא מתאים להתחיל קשר, או שהיא לומדת לפסיכומטרי וזה לא יהיה "פייר" לבחור אם היא לא תקדיש לו מספיק תשומת לב.
גיא, בני הבכור, בן דודה של עמיתוש, חולק עימה תאריך יום הולדת לועזי. היא גדולה ממנו בחמש שנים. החיים והזיכרון שלה מחוברים ושזורים תמיד בשלי/שלנו.
ליבי כואב את ההחמצה – את מה שיכול היה להיות, ואת מערכת היחסים שיכלה להתפתח בינינו עוד יותר וכמובן, עם בני הדודים שלה. אני חושבת שהקשר שלי איתה היה מלא הערכה, השראה ואהבה גדולה. עמית תישאר בליבי תמיד כמודל לאומץ, לחופש ולשמחת חיים. אוהבת אותך, ילדה יפה, לנצח".
סיוון, אחותו הקטנה של ג'קי, אומרת שזיכרונותיה מעמית מתחלקים לשניים – עמית הקטנה ועמית הבוגרת. וכך היא כותבת: "כשעמית הייתה תינוקת ואימא הייתה שומרת עליה, הוקסמתי מהילדה היפהפייה והחכמה שהייתה. כשההורים היו טסים לחו"ל, יצא לי לשמור עליה והרגשתי כאילו אני שומרת על בובה קטנה. הגננת של עמית הייתה מסיעה אותה מהגן אלינו הביתה, והרבה פעמים אני הייתי זו שמחכה לה למטה. עמית תמיד יצאה מהאוטו עם חיוך רחב על הפנים, מוכנה לשתף בחוויות מהגן.
כשעמית גדלה היא הפכה לאחיינית שכבשה את העולם. הייתה לה היכולת לכבוש את הלבבות של כולם, בין אם היא עושה דברים מגניבים כמו צלילה ואקרובטיקה אווירית או מטיילת במקומות חדשים ומרתקים.
אני זוכרת שבכל פעם שהייתי מנסה לחייג אליה, לרוב לא ענתה בפעם הראשונה, אבל תמיד דאגה לחזור אליי. לרוב, הסיבה הייתה שבדיוק בילתה בים או בהתארגנות למסיבה.
פעם העליתי את כל האחיינים לשיחת וידאו וניסיתי להעלות גם את עמית, שהייתה אז בחו"ל. היא לא ענתה לי, כרגיל, אבל אחרי זמן מה היא חזרה אליי והסבירה שלא היה לה אינטרנט ושהיא בדיוק קנתה חבילה (זאת הייתה עמית). כששאלתי אותה איך היא ואם היא נהנית, סיפרה שהיא עושה כיף חיים, שהנופים מדהימים והחוויות והסיפורים אין־סופיים. דרך אותם סיפורים ותמונות הרגשתי כאילו אני חווה את העולם יחד איתה. הייתה תחושה שעמית חוגגת את ה"כאן ועכשיו" ולוקחת כל חוויה לקצה (כולל צלילה עם כרישים).
החופש והאור שקרנו ממנה אפיינו אותה לאורך חייה. עמית תמיד הייתה מוקפת בחברים ובכל מקום בו הייתה אפשר היה לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה.
בראש השנה האחרון הרגשתי שחוויתי את עמית יותר "כאן ועכשיו", מה שלא תמיד הסתדר. עשינו ביחד את ארוחת החג בראש השנה וביום כיפור, עמית חגגה יומולדת 23. כשיצא הצום דיברנו בטלפון, איחלתי לה מזל טוב, והיא ישר שאלה איך עבר הצום (אף פעם לא שכחה לשאול ולהתעניין).
את סוכות עשינו אצל ג'קי בבית, ועמית כיכבה בחידון החג. יש לי סרטון שמשקף את החיות שהייתה בה. אני זוכרת אותה צועקת את התשובות, כל כך נלהבת.
ואז, המפגש האחרון שלנו בשמחת תורה בפיקניק. כל ניסיון להבין איך מקפלים את הכיסא לים היה בשבילי מורכב… אבל אני זוכרת את הצחוק שלה, וכשסיפרה שמהפיקניק היא הולכת לים עם חברה, הסתכלתי עליה בהערצה ובאהבה גדולה.
עמית הייתה ילדה של אהבה, כל הודעה ממנה הסתיימה ב'אוהבת המון'.
ליאור ביתה הצעירה של סיוון תמיד הסתכלה על עמית בהערצה. מאז שהייתה ילדה ממש קטנה, זה תמיד היה "עמית, עמית, עמית". היא תמיד רצתה לדעת אם היא מגיעה לארוחות שישי, ואם שמעה שעמית עובדת ולא תגיע, הייתה מתבאסת ומעקמת פרצוף. היא תמיד רצתה לשבת ליד עמית בשולחן האוכל, על הספה, ואפשר לראות שבכל התמונות המשפחתיות היא בחרה לעמוד לידה. ליאור רצתה להיות ליד עמית, כנראה, כדי להתמלא באנרגיה ובשמחה שלה, כי כשנפגשנו, אף פעם לא ראיתי את עמית כועסת או מרימה את הקול, אלא תמיד צוחקת, קלילה, רגועה, אחת כזאת שכולם רוצים להיות לידה ונמשכים לאנרגיה שהיא מפזרת ולאישיות שקורנת ממנה.
אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, הייתי רוצה לחוות אותה יותר וכואב לי כל כך שאני לא אחווה אותה עוד".
עמית הייתה ילדה עם אופי וידעה בדיוק מה היא רוצה. מגיל צעיר הייתה עצמאית מאוד ורצתה לעשות הכול לבד. מדי שבוע ביקשה להיות "אימא של שבת" בגן. היות שהדבר היה בלתי אפשרי, הפשרה הייתה שהיא תהיה "אימא של שבת" בבית, ואוֹרי – אחיה האמצעי – יהיה "אבא של שבת". הטקס חזר מדי יום שישי, עד שמיצה את עצמו.
בין עמית לאורי מפרידות שלוש שנים. כשאורי היה בן שבועיים, מיכל שמה את הסלקל שלו מאחוריה כדי שתוכל לבשל. עמית בת השלוש לקחה את הסלקל לסלון על מנת שתוכל לראות טלוויזיה יחד עם אחיה הקטן. כשאורי החל לומר את מילותיו הראשונות, הוא השמיע אותיות גרוניות בלבד. לסבתא הוא קרא "קאק" ולעמית – "קאקן". באחד הימים סבתא נחמה אספה אותו מהגן ויחד הם הלכו לאסוף את עמית מבית הספר. הם נכנסו לכיתה של עמית, וכשאורי ראה את אחותו האהובה, מרוב התרגשות הוא קרא לעברה: "קאקן". עמית הנבוכה ביקשה מסבתה שלא תכניס שוב את אורי לכיתה שלה.
אורי ועמית נהגו לראות יחד סדרות טלוויזיה, כמו "גאליס". הם גם שיחקו יחד במשחקי קופסה או במחשב, ומאוחר יותר גם ב"שש־בש". בין השניים נבנתה מערכת יחסים פתוחה וחמה, והם אהבו לצחוק יחד. בין הטיסות של עמית הם שטפו את האוטו ופטפטו ביניהם. באחת הפעמים אורי הלך עם עמית לקניון כדי שתעזור לו לבחור בגדים, ובסופו של דבר, הם קנו בגדים בשבילה. אורי מספר שהיא הייתה אחות טובה והוא חש בנוח לדבר איתה על כל נושא.
יהלי, הצעיר מעמית בשתים עשרה שנים, אהב להתכרבל עם אחותו על הספה בסלון או בחדרה, או לצפות איתה בשידורי "האח הגדול". הוא היה "הבייבי שלה" ואהב לשהות במחיצתה.
עמית נהגה לחזור הביתה מעבודתה בשעה מאוחרת (03:00 לפנות בוקר), ויהלי היה מחכה לה ער. כששמע את הדלת נפתחת, היה רץ וקופץ עליה. למרות שאמרה לו ללכת לישון כי מחר יש בית ספר, הם היו נשארים ערים וצופים ביחד בטלוויזיה. באחד הלילות, יהלי שמע את עמית נכנסת לחדרה עם חברות. הוא נכנס לחדר כדי לתת לה חיבוק, ובטעות חיבק את אחת מחברותיה. מרוב בושה, ברח מייד מהמקום.
לעמית היה משחק "סימס" שבו מעצבים בית ומקימים משפחה. יהלי ועמית אהבו מאוד לעצב ביחד ובנו בית גדול עם משפחה וילדים. יהלי אומר שאחרי השבעה באוקטובר הוא ניסה להיכנס ל"סימס" אבל הכול נמחק. יהלי זוכר שעמית נהגה לאסוף אותו מהגן. באחד הימים, היה יום חורף גשום ורוח חזקה נשבה. הרוח הפכה את המטרייה והעיפה אותה רחוק. שניהם נרטבו מהגשם השוטף ורצו הביתה ספוגים במים.
יהלי מספר שעמיתי לא אהבה להצטלם, ובכל זאת הוא ניסה לצלם אותה פעמים רבות. בכל התמונות האלה רואים אותה מסתובבת ושמה את היד על הטלפון, כמנסה למנוע מהמצלמה להשיג את מטרתה.
יהלי אהב לשחק עם עמית בכל הזדמנות. הם שיחקו יחד במשחקי מחשב בטאבלט, במשחקי קופסה (בעיקר "חתולים מתפוצצים") ובמשחקים בטלפון.
פעם אחת יהלי נשאר מחוץ לבית ללא מפתח. הוא התקשר, שוב ושוב, לעמית שהייתה בחוף הים עם חברותיה. אחת החברות שאלה אותה איך יש לה סבלנות לטלפונים שלו, ועמית ענתה: "אני כל כך אוהבת אותו". הייתה לה המון סבלנות אליו, גם כשהציק לה והציץ לחדר שלה. הוא נהג להתחבא מאחורי הספה ולצותת לשיחות שלה עם החברות, בלי שתרגיש. כשקלטה אותו, צעקה עליו שיחזור לחדרו.
עמית הייתה לו כמו אימא שנייה וגוננה עליו גם מפני אורי, האח האמצעי. בעיניו היא הייתה אחות מושלמת.
שלושת האחים אהבו להיות יחד. כשעמית הייתה בת שש ואורי בן שלוש, הם נהגו לשמוע מוזיקה בטייפ, בעיקר שירי פסטיגל, ושרו ביחד. כשגדלו, עמיתי שיחקה עם אורי "שש־בש". אורי זוכר שלכבוד יום ההולדת של אימם, שלושתם הכינו ברכה משותפת. יהלי עיצב אותה במחשב והם ניסחו אותה ביחד, כשכל אחד מהם מוסיף מילים לטקסט. אחר כך הלכו שלושתם לקנות למיכל בושם. כשלג'קי היה יום הולדת, עמית הציעה לקנות לו צמיד מיוחד שעליו חרוטות האותיות הראשונות של שמות הילדים: AOY ואורי ועמית הלכו לקנות אותו בצוותא.
עמית אהבה את חג הפורים. בכיתה ד' מיכל נסעה לתופרת כדי לאסוף את תחפושת ה"בראץ" שלה (בובה שהייתה אז "הצעקה האחרונה"), וכן לקנות את האביזרים הנלווים. זה היה יום חורפי במיוחד, וירד גשם זלעפות. היא חזרה הביתה כשידיה עמוסות בשקיות ומטרייתה רטובה כליל. מיכל הניחה את כל השקיות בצד, וכל בני הבית הלכו לישון. למוחרת בבוקר התחפושת נעלמה כלא הייתה. מיכל חיפשה אותה בכל מקום, גם במכונית ובצידי המדרכה, אך תחפושת אָיִן. עמית הייתה מאוד מאוכזבת, ומיכל ניסתה לאלתר איזושהי תחפושת חלופית. רק בשעות אחר הצוהריים של אותו היום, המשפחה ראתה את הפתק שתלה אחד השכנים במעלית, ובו נכתב שנמצאה תחפושת של "בראץ", אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
קרן ומיכל מכירות מגיל 18, אז שירתו יחד בצבא. הן ילדו את שלושת ילדיהן כמעט יחד, בהפרש קטן בלבד. קרן הייתה תמיד גאה בעמית, שהביאה רק נחת. "היא לא עשתה עניין מכלום", מספרת קרן, "הכול היה בזרימה". כשעשתה פדיחה או נפלה ברחוב או שמישהו לא היה מרוצה ממעשיה, נהגה לומר: "טוב, יעבור להם". גם משפחתה של קרן, כמו גם בני ביתה של אביב, נהגו לטייל יחד עם בני משפחת להב. בעוד שתי בנותיה של קרן, מִיה ואופיר, קיטרו בדרך, עמית הלכה קדימה בהתלהבות, טיפסה בעליות וירדה בגאיות כאיילה שלוחה. "ג'דאית", מכנה אותה קרן. היה לה ברור שעמית תדע להסתדר בכל מקום ובכל סיטואציה. היא הייתה עצמאית מגיל צעיר, ולצד המראה העדין והשברירי שלה, היה לה חוזק מנטלי, חיוך תמידי ורוח טובה. מיה אומרת על עמית שהייתה לה כאחות קרובה והיא זוכרת אותה כאדם שלו שיודע להרגיע בכל שיחה.
אופיר מוסיפה שעמית ידעה להקליל סיטואציות, ולא עשתה עניין משום דבר. כשהיו באילת וגילו שהן צריכות לישון במיטות קומתיים, עמית החליטה שהן תבחרנה באיזו מיטה הן רוצות לישון והיא תיקח את המיטה שתישאר פנויה. אופיר מספרת שעמית הייתה "דומיננטית בשקט שלה" – שקטה אבל מאוד נוכחת. היא ידעה לתת עצות ונתנה מקום לאחר. היא הייתה כיפית וקלילה ונתנה הרגשה נינוחה ונעימה, ללא כל תחושה של ריב או מתח. הן אהבו לשמוע יחד מוזיקה, צחקו ונהנו האחת מחברתה של השנייה.
שתי המשפחות קיימו יחד ארוחות שישי רבות. עמית עבדה קשה, וקרן הציעה למיכל שתבקש מעמית שלא יקבעו לה משמרות בסופי השבוע כדי שתיהנה מהמפגשים המשפחתיים, אבל מיכל לא רצתה להקשות על בתה.
אופיר מספרת שבילדותן, גם עמית וגם היא היו ביישניות והיו להן פחות שיחות עומק. משבגרו ולכל אחת מהן היה עולם משלה, נהגו לדבר ביניהן על החיים. הן היו בנות אותו גיל והיו להן לבטים דומים. היו להן גם שיחות נפש על מהות החברות, על חוויות אקסטרים ועל טיפוסי הרים. הן דיברו על הלימודים של עמית, מה כדאי ללמוד והיכן. אופיר למדה במכללה בראשון לציון (לה עמית קראה "מכללוש"), בעוד עמית העדיפה ללמוד רחוק יותר מהבית. היא חיפשה תמיד יותר חוויות.
למרות שנהגו לשוחח ביניהן, השתיים שמרו על מדיניות "חיה ותן לחיות" ולא חדרו זו לזו לפרטיות. אופיר לא ידעה עד כמה עמית חברותית, ורק לאחר מותה גילתה כי הייתה עולם ומלואו עבור החברים שלה.
אופיר לא יצאה לטיול הגדול וחוותה אותו דרך עמית והסיפורים שלה. במבט מהצד, עמית נראתה כמישהי שחיה את החלום, היא מספרת.
בפעם האחרונה שהיו יחד באילת, עמית דיברה בפתיחות ושיתפה את הבנות בענייניה. ואז פנתה לקרן וביקשה ממנה שלא תספר את הדברים לאימה. קרן ראתה בכך מחמאה על שהרוויחה את אמונה של עמית כשותפה לסוד.
כשקרן ערכה בר מצווה בכותל המערבי לבנה הצעיר תום, עמית הגיעה לאירוע. קרן, שידעה כמה עמית עסוקה, התרגשה מאוד מהמחווה. "היא הייתה בלתי מושגת – לו"ז צפוף", היא אומרת, "והעובדה שלמרות העומס בחייה באותה תקופה עמית פינתה מזמנה ולקחה חלק באירוע בר המצווה של תום מעידה על הקשר העמוק והאמיתי של עמית עם המשפחה". העניין נגע לליבה של קרן מאוד. שוב הן היו יחד, שלוש החברות: אופיר, מיה ועמית, וקרן ניצלה את ההזדמנות ואמרה לבתה, אופיר, שהיא חייבת לקבוע טיול משותף עם עמית. שם סיפרה עמית לאופיר על הטיול שלה עם חברים בסיני, ואופיר אמרה לה שהיא לא חברה, כי היא לא מציעה לה להצטרף. עמית אמרה שתעשה את זה, והן השלימו ביניהן פערי מידע. זו הייתה הפעם האחרונה שקרן ובני משפחתה ראו את עמית. כעדות, נותרה התמונה האחרונה שלהם יחד על רקע הכותל, תמונה שצולמה ב־17 באוגוסט 2023.
קרן מספרת על עמית שהיא שידרה רוגע גם כשהייתה לחוצה, כמו בתקופות המבחנים. היא הייתה "נשמה חופשייה" ותמיד נתנה תחושה של שליטה במצב, ולא חשוב מה קרה. היא מאמינה, כמו גם אחרים, שעמית נמצאת איתם בכל רגע, וזה עוזר לה בהתמודדות עם האובדן.
עדן הייתה חברה של עמית עוד מימי הגן. אחרי שנתיים הצטרפה אליהן שרון והן הפכו ל"שלישיית ה־O". הכינוי הזה נדבק אליהן, משום שבמקום להגיד "אה" כתגובה, נהגו לומר "או". הן היו כמו שלוש אחיות – עשו את אותו הדבר, התלבשו זהה ודיברו באותו אופן. הן היו נפגשות אחר הצוהריים ומשחקות במשחקי מחשב, בקלפים, בבית הבובות הענק הוורוד או צופות יחד בטלוויזיה, כשהן מתגלגלות מצחוק. עדן אהבה לבקר בביתה של חברתה הטובה עמית וליהנות מארוחת הערב שמיכל הכינה, שכללה סלט קצוץ בתיבול מדויק של מלח ופלפל, לחם מרוח בחמאה וחביתה.
מיכל נזכרת שלעדן היה שיער מתולתל ומלא. באחד הימים התקשרה אליה אימה של עדן וסיפרה לה, שכשהשתרר שקט חשוד בחדרה של עדן, הלכה לראות מה הבנות עושות ותפסה את עמית גוזרת לעדן את שערה. בדרך נס, תפסה אותן בזמן, ועמית הספיקה להוריד רק קווצת שיער אחת.
שרון זוכרת את הריקוד שנהגו לרקוד עם שיר הפתיחה "פיצ'י, פיצ'י, פיץ'" של סדרת "בנות הים". הן הפכו את שתי הספות הזהות שהיו בסלון לבמה, רקדו עליהן ועשו "גלגלונים" סביבן. במפקד כישרונות צעירים בבית הספר, השלישייה הופיעה יחד וכל הקהל השתתף. הן גם הלכו להתעמלות אומנותית יחד. שרון הלכה עם עמית גם לחוג טניס, אבל רוב הזמן ישבו על המדרכה וריכלו. הן חזרו למגרש רק לקראת סוף השיעור, בדיוק בזמן לחלוקת "טילון" (גלידה).
רגע מיוחד של ביחד קרה בכל פעם מחדש כששרון ועמית החליטו לרקוד ביחד על מיטתה. הן אחזו בידן מברשת שיער ומיקרופון מפלסטיק, שהיה מחובר לטייפ. הן שרו בקולי קולות את השיר: "אם אני ואת היינו נולדים בג'ונגל…". רגע קטן, אבל כזה שהדגים שוב ושוב עד כמה החברות ביניהן מלאה בחופש וביטוי עצמי, כל אחת בדרכה וגם יחד.
שלוש החברות הטובות היו מעריצות של סדרת הטלוויזיה לנוער "האנה מונטנה", והיה להן אלבום מדבקות שהן חלקו יחד, שהיה יקר ללִיבן. הן קנו מדבקות, ובהפסקות בבית הספר היו מחליפות מדבקות כפולות עם חבריהן. האלבום נדד מבית לבית, לפי תור.
עמית לא אהבה לפזר את שערה, ולמרות שחברותיה ניסו לשכנע אותה לתת לו לגלוש על כתפיה, עמית אהבה אותו אסוף ונוח. בבר המצווה של רותם היא שחררה את הקוקו לראשונה ועשתה "בייביליס". עמית גם לא אהבה להצטלם, ולא עזרו כל ניסיונות השכנוע של מיי. היא החלה להצטלם רק כשנסעה לטיול הגדול בדרום אמריקה.
עמית הכירה את מיי בכיתה ד', ומייד הן הפכו לחברות קרובות. כשעמית לא הצליחה למצוא בגדים בארון המבורדק שלה, היא ביקשה ממיי שתעזור לה לסדר אותו, ומיי הגיעה לסדר ולקפל את הבגדים בארון. מיי מספרת שעמית הקרינה אור ואנרגיה אחרת, אנרגיה של מלאך קסום או של מלכה, ואנשים נמשכו אליה.
עמית ליוותה את מיי בסיטואציות שונות בחייה, וכשהייתה זקוקה לה – עמית התייצבה מייד. לא חשוב כמה מיי הייתה עצובה, צחוקה של עמית העלה חיוך על פניה תמיד. צחוקה לא השתנה גם כשבגרה. במסיבת ההפתעה של לין, בהגיעה לגיל 18, צחוקה של עמית החזיר את מיי לילדות, כמו מסע בזמן.
עמית, שהייתה קצת "טום-בוי" ומצד שני – עדינה, הלכה לפעמים מכות עם בנים, בשביל הכיף. כשבאה לבקר את לין, רבה עם אחיה בלי פחד והחליפה איתו מכות בצחוק. לין מחייכת ומספרת שעמית הייתה רגילה לריב על שלט הטלוויזיה עם האחים שלה.
שחר הכירה את עמית, מיי ולין בגיל העשרה, ויחד איתן עברה את שלבי ההתבגרות השונים: נשיקה ראשונה, סיגריה ראשונה, כוס משקה ראשונה. אלה היו התנסויות משמעותיות שעיצבו את מי שהיא. עמית הרשימה אותה בקלילות ובצחוק הסוחף שלה. היא הגיעה אליה הביתה, ניגנה בגיטרה במרפסת (עמית למדה לנגן מה"יוטיוב") ואפילו ניסתה ללמד את אביה אקורדים. בכיתה י"ב, כשהציעו לעמית "להבריז" מהשיעור וללכת לים, עמית לא הסכימה משום שהלימודים היו חשובים לה. היא העדיפה ללמוד מתמטיקה עם חברותיה.
כששחר הייתה בטירונות, עמית ומיי טסו לאמסטרדם. שחר "בכתה את חייה" על כי לא יכלה להצטרף. היא הייתה רגילה לבלות איתן בזמנה הפנוי. הן היו חברות בלב ובנפש.
קרן, חברתה של עמית, זוכרת את יום הולדתה העשרים ואחד של עמית, שנחגג עם החברים בטיול בצפון. זה היה יום של כיף. הם "עשו" מסלול בנחל ומשם המשיכו לקניות ולאכול משהו, ואת הלילה בילו בכינרת. כשהגיעה שעת חצות (הדקה הראשונה של יום ההולדת), הרימו את עמית על כיסא ובמקום עוגת יום הולדת, הביאו לה מגש עם ערמת סטייקים ועליהם נרות. הם שמו מוזיקה ורקדו. זה היה אזור שבו אסור להרעיש בלילה, ולכן, כשכיבו לבסוף את החשמל, הם ישבו ודיברו עד אור הבוקר. למוחרת הכינו ארוחת בוקר ושחו בכינרת, שם פגשו גולשי "סאפ" ועמית דיברה איתם ולבסוף עלתה על הגלשן מאושרת.
יולי, שהכירה את עמית ב"לה מר", כתבה עליה כך: "עמיתי היא באמת הבן אדם הכי מיוחד שהכרתי אי פעם. ילדת אהבה בלתי נגמרת, אהבה בלתי נגמרת למשפחה שלה, לחברים שלה, לכל אדם טוב שפגשה בדרך, לבעלי חיים, לטבע, למוזיקה (התחלתי לשמוע אושר כהן ועומר אדם בגללה), לתנועה, לרעש ולשקט, ולא יספיקו המילים בעולם לתאר או לתמצת את מי שהיא הייתה. אני מוקירה על זה שזכיתי להכיר את עמיתי. מתגעגעת בכל רגע נתון, אוהבת ברמות שקשה לתאר, והיא נמצאת עמוק בליבי לעד".
25.9.2000 — 7.10.2023
אהובה על הוריה מיכל וג׳קי, ועל אחיה אורי ויהלי
״לנצח אנגנך.״